Wicked

טוב. בואו נפתח את זה. אני GEEK. כאילו...אפשר ללכת סחור סחור, אבל לי יש נטייה להאריך איפה שלא צריך. אז הנה, שיעור ראשון בעריכה עצמית- קאט טו ד'ה צ'ייס, אני GEEK. DORK. חננה בננה.
וכמו כל גיקית המכבדת את עצמה גם עלי לאחוז בפרוורסיה מטרידה מתחום הפנטזיה-מדע-בדיוני-שקרכלשהו המסופקת לשכמותינו ע"י תעשיית הסרטים, ואני, מכובדיי, נפלתי למאגיה.
פוטר. הארי פוטר. האיש והמושקוף הלוהטים.
אין מה לומר, אני נועדתי להיות קוסמת.

(איף. איזו מילה נוראית בעברית. מה אני, צ'יקו ודיקו?! איפה הסקס אפיל בזה?!)
הו, איזה עולם מרהיב של יופי ואסתטיקה, של כשפים ושיקויים, של אש ונחשים, ועוד לא התחלנו לדבר על האקססוריז הנחשקים! הגלימות הארוכות, השרביטים, ונו באמת, היש משהו יותר מעלף ממצנפת?!

 

 

אם כך, אין זה יהיה מוזר כשאספר שכבר שנתיים כמעט אני מפנטזת על ביקור באולפנים של WB באנגליה, ועל האפשרות לחוות את העולם הזה מקרוב, ואין זה יהיה מוזר לספר שאכן עשיתי זאת, והתרגשתי (כן, התרגשתי), משל הייתי טיירה בנקס בהדחה של דוגמנית-לא-יפה-משכונת-מצוקה באמריקה'ז נקסט טופ מודל!
 

 

יואו, איזו השקעה. אין לתאר. הסטים המקוריים, התלבושות, האפקטים המיוחדים, המבנים, הבובות, הגרפיקה...הכל הכל שם. הכל. רק מקרוב אתה מתחיל להבין כמה תשומת לב מוקדשת לכל פיפס ופיפס בכל אלמנט, על מנת ליצור עולם אמין ומזמין כמו זהו של Hogwarts.

בכלל, אחד הדברים שהכי הדהימו אותי, זה השימוש המאסיבי באמצעים טכנולוגיים, מרובוטים ועד עיבודי מחשב, על מנת ליצור עולם כל כך אנושי וחם. ים של חיישנים וסיבים אופטיים חוברים במאמץ משותף רק כדי לגרום לחפצים דוממים (נגיד, ספר) לחייך ולכעוס ולצחוק ומה לא. זה פשוט לא יאמן. בכלל, אפשר להשאיר את הציניות בבית, היא לא שורדת את דלתות הכניסה לטירה. תוך שנייה אתה הופך למרשמלו אנושי מוקסם ומרותק.

 

עכשיו, יש בעיה. אני, באופי שלי, הכי כוחות האור. באמת. אני פאקינג דובון אכפת לי. אבל בתשוקותיי הכמוסות, אני הכי כוחות האופל! אין מה לעשות, הם מקבלים את הצד היותר שווה של חוזה ההעסקה. הבגדים יותר יפים, הסטיילינג יותר מרשים, הטקסטים יותר שנונים, הבדיחות יותר מתוחכמות, והכי חשוב - התאורה יותר מחמיאה (הלו?! Has Gila Almagor taught us nothing ?!)

בכלל, יש יותר כריזמה באופן כללי. לכן, לא תופתעו לשמוע שהחונטה הלוהטת של ה-Death Eaters דיגדגה לי את בלוטות ההתלהבות יותר מביתם של משפחת ויזלי (חמים ונעים ככל שיהיה....).
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חולה על הקוסמים המוכשרים של גריפינדור, אבל בסלית'רין לובשים שחור ויש להם נחש בלוגו! נחש!! דאמיט, אפילו השם שלהם יותר יפה!!! אוף. לנצח אקרע בין נאמנותי לסיריוס בלאק ומשיכתי ללוציוס מאלפוי. אני אישה של ניגודים. ושל דרמות. אין, הכי יונה וולך של רציף 9 ו-3/4.... 

 

 
ניגודים שמיגודים, בדבר אחד הייתי עקבית לאורך כל השנים – אהבתי הפולחנית והבלתי אמצעית לסוורוס סנייפ.
אח....פרופסור פרופסור.. You had me at Avada Kedavra.
אלן ריקמן אהובי, בתפקיד חייו (כן, חייו! למרות... שבעצם...התפקיד האדיר שלו ב- DOGMA......איה את מתפזרת!) כפרופסור האניגמטי והכריזמטי. הו, כוחו של השקט. כמה אימה. כמה שיק. כמה סטאר-פאוור! באש ובמים, בעליות ובמורדות, הז'יטונים שלי תמיד היו עליו ומעולם לא התקפלתי. רק ככה לוקחים את כל הקופה. מממ... סנייפ, רקח לי שיקוי!

 

 זהו, חזרה למציאות. אין יותר מטאטאים מעופפים, אין טירות, אין שרביטי קסם. חזרה לפז'ו 206 עם כתמי פיקוסים חונה על אדום לבן ברמת גן גבול בני ברק. וולדרמוט הוא פקח חניה ופרופסור מק'גונגל היא ועד הבית. שיט, עוד לא שילמתי לה. שיט. Evanesco!

 

 

 

 

 


 

Yamamoto

אני מתה על מוזיאון העיצוב בחולון. ראשית, כל כך כיף שסוף סוף יש גם לנו מוזיאון עיצוב. לא גלריות מחתרתיות, לא תערוכות בוגרים, לא מוזיאון אמנות שמארח מעצבים מדי פעם - אלא פשוט היכל שמקדיש את כל שטחו לעיצוב על כל גווניו - מארכיטקטורה עד טקסטיל, ממוצרי צריכה ועד חוויות משתמש אינטראקטיביות. והחלל, הו החלל. האדריכל רון ארד עשה לנו גוגנהיים בחולון. מבנה מרהיב ומסקרן, שכיף ללכת במסלולי הספירלה שלו, לבחון אותו מזויות שונות, לראות איך האור משחק איתך דרך הקשתות, ולשבת בחלל הפנימי המוצל שהוא יוצר.

השבת היה זה יוז'י יממוטו שהביא אותי לחזור ולבקר בחלל האהוב. בתחילת שנות התשעים, כשהתחלתי להתעניין באמת באופנה, הדברים היחידים שידעתי להגיד ביפנית (אז עוד לא אמרו פה "נגירי טמאגו" כמו שאומרים חומוס-צ'יפס-סלט), היו יוז'י יממוטו ואיסה מיאקי (או בשמו המקומי איסימיאקי!), כך ששמחתי לחזור לראשית ימי כחוקרת אופנה צעירה, ולצפות מקרוב בדגמים של מי שנודע כאדריכל טקסטיל אוונגרד ומפתיע, לאורך יותר משלושה עשורים. וואלה? לא איכזב יוז'י. הדגמים המוצגים בתערוכה מעבירים גם בלי רקע מקדים את האג'נדה של המעצב החדשני, זה שמשתמש בבגד כמצע לספר סיפור ולהביע עמדה, ולא בהכרח מתאים לקטגוריית ה-Ready to wear. אני אוהבת לראות את הצורה האדריכלית בה משתמש יממוטו כדי לפרק ולהרכיב מחדש את גופה של האישה. זה ממש קיצוני. חצי מהדגמים מבטלים לחלוטין את קו המותן, מתעלמים בהפגנתיות מקיומו של הטורסו הנשי, ומציגים מבנה משולש, א-מיני, מתריס ומתגרה. ומאידך, החצי השני מתהדר בקו מותן צר עד בלתי אפשרי. ממש מתכתב עם אלמנטים בארוקיים. קו מותן מוכנס ומהודק, מול כתפיים ואגן רחבים יותר.

שני דברים עיקריים בולטים בעיצוביו של יממוטו. הראשון הוא המשחק הגאוני שלו בטקסטורה ובטכניקות מגוונות לתפירה ולצביעה. כמעט בכל דגם אתה מוצא את עצמך נכנס פנימה להתבונן בסיבים ולהבין "איך הוא עשה את זה". החומר הוא כלי בידיו של יממוטו והוא לא מפחד לחורר אותו, לפרק אותו, למרוח אותו, לשנות את הטבע שלו - והתוצאה מאוד מעניינת למתבונן. הדבר השני שמקסים בעיני, הוא המקומות בהם הוא מצליח במחי דגם אחד להפוך בגד מאוד מובנה ונוקשה לרך ונופל. מאוד קל להבדיל בין דגמיו הנוקשים, החדים והאלימים, לדגמיו הרכים, הנשיים, המשתפלים והענוגים. המקומות המפתיעים הם אלו בהם הוא מצליח לשלב את שתי האסכולות תחת אותם חוט ומחט. בכלל, אני חושבת שהיה ראוי ונכון להציג את התערוכה הזו בהיכל בה היא הוצגה. גם דגמיו של יממוטו, כמו מבנה מוזיאון העיצוב, מאוד מענינים ומסקרנים בארכיטקטורה שלהם, ומזמינים אותך לחקור כיצד הם נראים ומרגישים שונה מזויות שונות של התבוננות, מוטיב שזורם גם לאופן הצגת הדגמים ולתפאורת התערוכה.

בסוף התערוכה, כמיטב המסורת, הייתי חייבת לבקר בחנות העיצוב של טולמנ'ס הממוקמת ברחבת המוזיאון, וכמובן, לשבת לקפה ומקרונים בשלוחה החולונית האינטימית של אידלסון 10, שחולקת את החלל עם חנות העיצוב, בשכנות מופתית ומעוררת השראה. טעים בבטן וטעים בעין. מה עוד צריך בבוקר שבת?

Designed and Delicious

והפעם בבלוג - פיוז'ן סטייל! על שבת נפלאה שכללה בראנץ' בדליקטסן (תמונות משמאל) וביקור במוזיאון תל אביב (תמונות מימין), או בקיצור- מזון לגוף ולנפש.

כבר שבועיים שאני מתכננת ביקור ב"דליקטסן". המעדנייה החדשה מקבוצת R2M (בראסרי, קופי בר, רוטשילד 12, הוטל מונטיפיורי) עושה לי עיניים זה זמן מה, והאתר החדש והיפה שעלה לכבוד הפתיחה (כנסו כנסו, הוא מהמם, וגם דף הפייסבוק), השאיר אותי ללא יכולת להתאפק יותר. שבת בבוקר, נתתי קפיצה קטנה לפריז פינת יהודה הלוי. איזה כיף. איזה-פריקינג-כיף. הבת החדשה של הקבוצה היא יפיפיה אמיתית בדיוק כמו אחייה הגדולים. חוויה עשירה של טעמים, צבעים, טקסטורות ואדריכלות של ממש, שמצליחה להציג שפע של מיני מזונות בסדר מופתי, מזמין ומגרה במיוחד. כיאה למשפחה, לא נופלים פה בכלום ורמת הדיוק מטרידה ביותר. מהתפריט היומי (!) המתעדכן באתר, עד למדבקות הקטנות המעטרות ומציגות צנצנות, בקבוקים ומארזים שעושים חשק לקחת את כולם הביתה ולחסום עורקים בכיף. במקום עצמו, בנוסף למעדניה, פועלת מסעדה לכל דבר, והשיק - ללא רבב. ישבנו בחוץ, ולא הפסקתי לפנטז על הקסם שבטח יהיה פה בחורף. למעט רחוב יהודה הלוי שבועט לאסקפיזם בפרצוף, מדובר בחוויה אירופאית לכל דבר. אז פשוט ישבתי עם הגב לרחוב וסגרתי ת'פינה. הא!

אכלנו מוזלי עם גרנולה מפוצצת באגוזים מענגים, בייגל סלט ביצים כל כך טעים...ובלינצ'ס שהיה בדיוק במידת המתיקות הנכונה (כן, טעמתי מהצלחות של כולם, ברור). לא עזבנו בידיים ריקות, ולקחנו הבייתה לחם שיפון אגוזים, שתי ריבות, גבינת רוקפור, עוגיות, סוכריות ג'לי ומרציפן!

משם המשכתי בגפי למוזיאון תל אביב. אני אוהבת ללכת למוזיאונים לבד, ללכת לאיבוד בתערוכות השונות, לבקר בחללים שאהובים עלי במיוחד ולהתקפל מתי שהספיק לי. אני רגילה לבקר במוזיאון בימי שישי, לכן לא הייתי מוכנה לכמות הילדים שתקפה אותי בכניסתי למוזיאון, בואכה יום שבת. אז מסתבר שהם היו שם להצגה, ועדיין, המון משפחות המשיכו עם הילדים לתוך המוזיאון. אם לשים את כל הציניות בצד לרגע, זה מקסים וחשוב בעיני. תוסיפו את העובדה שילדים עד גיל 18 נכנסים בחינם וזו הסביבה האופטימלית לילדים להיחשף למגוון רחב של דיסיפלינות מעולם העיצוב והאמנות, לדמיין, לפרש ולהמציא סיפורי מסגרת. היה ממש מקסים לשמוע את התגובות של הילדים סביבי לעבודות המוצגות. התחלתי באגף הישן, שאני שומרת לו חסד נעוריי ואוהבת אותו הרבה יותר מהחדש, על אף שטיחיו המעופשים והחרדות שלי מהשומרים חמורי הסבר שבו. נשבעת שאני מפחדת מהם פחד מוות. מי מלהק אותם?! באגף הישן התרגשתי עד מחנק מהתערוכה "מסת הרפאים" של האמן יזהר פטקין. צילמתי כמעט את כולה, אבל ברגע האחרון החלטתי לא להעלות אותה לבלוג. אני חושבת שחלק מהחוויה המעצימה שהייתה לי שם היא שלא ידעתי לאן אני נכנסת. אקצר ואומר שהבנאדם מצייר על וילונות רשת, המכסים את כל חללי התצוגה, בשילוב אינטיליגנטי ומרגש של תמה מול טכניקה, כשזו מחמיאה לזו לכדי הוצאת המקסימום מהחוויה. ממליצה בחום, בהתרגשות ובנחישות!

משם המשכתי לאגף החדש, ששטיחיו אינם ספוגי רטיבות כי אין בו שטיחים. המבנה הארכיקטוני אפרפר הבטון, הגיאומטרי והבלתי ניתן להתמצאות, הוא האהוב עלי לטיולים מבין שני האגפים. ככה זה, בישן יש בעיני עבודות הרבה יותר טובות, וזה עוד בלי שדיברנו על החלק האימפרסיוניסטי, מרתף המיניאטורות ושלל קסמים מפוזרים שכאלה, והחדש אהוב עלי פשוט כמבנה אורבני מודרני וצעיר, כזה שכיף פשוט לחוות אותו. התערוכה המובילה את החלק הזה של המוזיאון היא צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו, שהתמונות מבלוג זה לקוחות ממנה, ומציגה אוצרות נהדרת של עבודות מרגשות, מצחיקות, סאטיריות ובעיקר צבעוניות ועשירות. אם תערוכת ה"וילונות" (...) ריגשה אותי מיראה והשתאות, זו דווקא הזמינה אותי לטעום מעולמה, עם המון הומור וקריצה. בשלב זה כבר הרגשתי שבעה (לא יכולה לראות יותר משתי תערוכות חדשות בבת אחת, זה טו מאץ' להכיל) והחלטתי שזהו סיום מספק לשבת מפתיעה וטעימה.

הדבר הכי מצחיק בסופו של דבר, הוא לראות איך בשילוב של שני העולמות, התמונות מדליקטסן, שבפני עצמן, במקור, נראו כאילו נלקחו בסאן ז'רמיין, קיבלו טוויסט הודי מהביל, שהשתלט עליהן בלי לתת להן בכלל סיכוי להיאבק על מקומן, ממש כמו איזה תבלין דומיננטי ובלתי מתחשב בקדרת תבשיל. ככה זה, פיוז'ן, מסתבר, הוא לא תמיד סימטרי.

Ice cream & Za'atar

בראשית היה הבלוג. ובראשיתו של הבלוג החדש עשיתי מעיין  note to self, לנסות ולשמור את נושאי הפוסטים בארץ המובטחת, זו זבת החלב, הדבש והגיא זוארץ. אין דבר יותר נחמד מלהמליץ על משהו שממוקם ממש מעבר לפינה. פוסטים מהגלות, לעומת זו, מביאים איתם ארומה קלה של "הו שאנז אליזה, כמה קסם, חבל שאני מחפש חניה בחום המהביל של פלשתינה כבר 45 דקות..". אבל עם כל זאת, יש לי משהו אחד להוציא מהסיסטם, כי אין מה לעשות, כשמדובר בפחממות ריקות וסוכרים חוסמי עורקים - חובת הדיווח היא בגדר שליחות מבחינתי! יאם יאם יאם - היר איי קאם! (הבלוג מתרגל שימוש בשפה זרה). אז שוב לונדון, אבל הפעם - קולינריה. שני מקומות שגיליתי בביקורי האחרון ושווים לרשום בצד לפעם הבאה שתתכננו להחתים דרכון בממלכה המאוחדת.

הראשון הוא ספק פטיסרי, ספק שוקולטרי, ספק מאפייה, ספק בית קפה. אבל למען הסר ספק - זה גן עדן עלי אדמות.
נעים להכיר - Cocomaya, המקום המתהדר באתר האינטרנט הכי מבאס ביקום. באמת, פויה של עבודה. אז ככה על הדרך, אמליץ על דף הפייסבוק של המקום שיותר עושה חסד עם שלל התענוגות שהוא מציע. במקום יש שפע של לחמים, מאפים מכל הסוגים והמינים, עוגות, עוגיות, שוקולדים ושאר הרפתקאות קריוס-ובקטוס שכאלו. איפה הקאצ'? אהה! תמיד יש קאצ' בחיים האלה..ובכן, הממלכה הפלאית של Cocomaya ממוקמת בשכונה ... ממממ ... די ערבית במרכז לונדון. עכשיו, רק כדי לעשות סדר, אנחנו מדברים ממש על מרכז לונדון, 5 דקות הליכה מאוקספורד-סטריט, בעיר שגם ככה כולה כבר ערבית לגמרי. לגמרי. אתה לא מתרגש מזה ואווירת הדו-קיום גורמת לך להרגיש שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם. סלאם. רק מה, להלך במשך כמה דקות בשכונה שכולה כתובה בישמעאלית, זה קצת לא נעים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. זה גדול מאיתנו, אין מה לעשות. אבל אל חשש, אין מדובר בשטח אוייב, אלא במה שנקרא (ויסלחו לי על הביטוי המביך והמזעזע שאשלוף פה בנימה צינית) - "ערבים טובים". אז למה אני מתעכבת על כל הזוית הערבית של הבצק? ובכן, כי מהפיוז'ן הזה נוצר המאפה הגאוני ביותר שטעמתי בחיי - קרואסון זעתר! מדובר בהמצאה מבריקה, מועמדת לגטימית בעיניי לפרס נובל לפחמימות, ומגלמת בתוכה קרואסון חמאה קטן סטנדרטי, שבגלילתו ובציפויו, מתהדר בשמן זית עם זעתר. הו בייבי! את מי צריך לשחד כדי להכין לי כאלה בארץ?! הבחורה הישראלית (תמיד יש אחת כזו) שעובדת במקום, פוצצה אותנו בכאלה על חשבון הבית לקחת איתנו לדרך. והם היו נהדרים גם בסוף היום וגם למחרת!

המקום השני הוא גלידריה. אבל לא סתם גלידריה, אלא הצד האפל של הגלידה...
תנו כבוד ל-The Icecreamists וסמכו על הבריטים שימצאו את הטוויסט הפטישיסטי בעולם התמים של הגלידה.
מדובר על גלידריה באוירת פאנק, בריטית להפליא, ששוברת את המובן מאליו שגלידה=לבן, ומכניסה את השחור כצבע שולט. שולט בריהוט, שולט במיתוג, שולט במדי הדומינטריקס של העובדים ואפילו בגביע הגלידה עצמו - שחור משחור! קבלו הצצה לחלל מתוך אלבום ההשקה של החנות בפייסבוק, רק כדי להבין שהחברה האלה לא באו לשחק והם רציניים וקיצוניים להחריד ביחס שלהם לגלידה - זה אפל, זה סקסי, זה דקדנטי, וזה צריך להפתיע אותך במקום שהכי לא תצפה לזה. טעים טעים, וחוויה שאין שנייה לה. פעם הבאה שאתם בקובנט-גארדן, תנו קפיצה ללקק איזו גולגולת...

Video Killed

מאז שאני זוכרת את עצמי "ראיתי מוזיקה". גם בתור ילדה, שומעת מוזיקה באוזניות של הווקמן, תמיד דמיינתי את החוויה החזותית של המוזיקה שניגנה לי באוזניים. היה לי מלאי של קליפים כאלה. כולם פתורים ומהודקים. ידעתי בדיוק את זויות הצילום, העריכה, התאורה, האפקטים המיוחדים, ובכלל, חייתי תחת התחושה הכללית שזהו ייעודי בחיים ושאני הולכת להיות במאית קליפים.
זה לא קרה. המציאות הובילה אותי בדרכים אחרות ואני ניצלתי מלהפוך את אחת התשוקות הגדולות שלי לעבודה יומיומית סיזיפית מלחיצה ומורטת עצבים...
בספריית ה-DVD שלי עומד בגאון מארז של שלושה תקליטורים, המאגדים את מיטב העבודות של שלושה בימאי קליפים מהצמרת של עולם המוזיקה (והקולנוע...) – ספייק ג'ונס, מישל גונדרי וכריס קניגהאם. המארז הוא חלק מסדרת ה- Directors label series של הוצאת PALM, ונחשפתי אליו במהלך שיעור קולנוע בו למדנו על הדרך לספר סיפור, לרגש, להטריד... והכל בזמן כמעט בלתי אפשרי של 4 דקות בלבד בממוצע.

קצת טעימה מהמארז- אחד הקליפים האהובים עלי של ספייק ג'ונס, האיש שגרם לביורק לרקוד ברחוב עם תיבת דואר, ולחבורת תמהונים לרקוד בכניסה לאולם קולנוע לצלילי fatboy slim. מכנה משותף, מישהו?
אז גם כאן הוא גורם למישהו לרקוד, ולא סתם מישהו, לכריסטופר ווקן. יפ, כריסטופר-פאקינג-ווקן, האיש והאגדה, בקליפ שמראה איך במינימיום אפקטים מיוחדים אפשר ליצור וידאו מהפנט, אך ורק בעזרת רעיון מעולה, עריכה סוחפת, זויות צילום מאדירות ובעיקר – כוכב אחד כריזמטי, שנושא על כתפיו את כל האופרציה.

והנה הקליפ:
Weapon Of Choice by Fatboy Slim


DVD נוסף, שלא נכלל במארז הזה, ורכשתי אותו בנפרד, הוא של הבמאי מארק רומנק, שמבחינתי הוא האיש שמחזיק בסוד לקליפים שגורמים לך להרגיש כמו סופרסטאר גם כשאתה צופה בוידאו...
האיש הזה הצליח לפצח את הדרך להעניק למוזיקה ליווי ויזואלי, שלא מנסה להאפיל עליה, או לספר סיפור חדש על גבה, אלא פשוט להעצים אותה בפול גז, ממש כמו מונוסודיום גלוטומט.

אחת הדוגמאות האהובות עלי הוא הקליפ הזה של Audioslave, שהעלה את הלהקה על פיגומים, וללא רשות, בצורה מחתרתית, בטייק אחד, ריבוי מצלמות ו"מה שיהיה יהיה" – שרף את השמיים במופע זיקוקים, מהמטורפים שראיתי. מה זה שרף? חרך!!! תחושה של עילוי לפטישיסטית זיקוקים שכמותי. הייתי נותנת הכל כדי להיות שם איתם על הפיגומים, כשהשמים רוקדים מעלי ובאויר (אני מניחה) הריח הממכר של אבק שריפה. באמת מסוג הדברים שגורמים לך לפלוט ביטויים אמריקאים מטופשים כמו "הולי שיט" ולפרקים אפילו "פאקינג איי!!" מביך שכזה, תוך כדי צפייה.
ושוב, דוגמא נפלאה לקליפ של מינימום ספיישל אפקט, מינימום פוסט-פרודקשן (ומאידך עבודת פרה-פרודקשן מתישה ומפחידה, כמו שרק משוגע שיודע שהוא מצלם 'טייק-אחד-עד-שתבוא-המשטרה' יכול להנדס) ומסתמך כולו על טהרת הרוקנרול. סצינת הסיום המרגשת של חברי הלהקה מעבירה כמה אנדרנלין זורם בגוף במבצע מחתרתי שכזה. 

הקישור לקליפ:
Audioslave - Cochise

בקיצור, מארז מומלץ לכל חובבי הז'אנר בפרט ותקשורת חזותית בכלל.

המארז, ואוספים של במאים נוספים:
PALM