אני מתה על מוזיאון העיצוב בחולון. ראשית, כל כך כיף שסוף סוף יש גם לנו מוזיאון עיצוב. לא גלריות מחתרתיות, לא תערוכות בוגרים, לא מוזיאון אמנות שמארח מעצבים מדי פעם - אלא פשוט היכל שמקדיש את כל שטחו לעיצוב על כל גווניו - מארכיטקטורה עד טקסטיל, ממוצרי צריכה ועד חוויות משתמש אינטראקטיביות. והחלל, הו החלל. האדריכל רון ארד עשה לנו גוגנהיים בחולון. מבנה מרהיב ומסקרן, שכיף ללכת במסלולי הספירלה שלו, לבחון אותו מזויות שונות, לראות איך האור משחק איתך דרך הקשתות, ולשבת בחלל הפנימי המוצל שהוא יוצר.
השבת היה זה יוז'י יממוטו שהביא אותי לחזור ולבקר בחלל האהוב. בתחילת שנות התשעים, כשהתחלתי להתעניין באמת באופנה, הדברים היחידים שידעתי להגיד ביפנית (אז עוד לא אמרו פה "נגירי טמאגו" כמו שאומרים חומוס-צ'יפס-סלט), היו יוז'י יממוטו ואיסה מיאקי (או בשמו המקומי איסימיאקי!), כך ששמחתי לחזור לראשית ימי כחוקרת אופנה צעירה, ולצפות מקרוב בדגמים של מי שנודע כאדריכל טקסטיל אוונגרד ומפתיע, לאורך יותר משלושה עשורים. וואלה? לא איכזב יוז'י. הדגמים המוצגים בתערוכה מעבירים גם בלי רקע מקדים את האג'נדה של המעצב החדשני, זה שמשתמש בבגד כמצע לספר סיפור ולהביע עמדה, ולא בהכרח מתאים לקטגוריית ה-Ready to wear. אני אוהבת לראות את הצורה האדריכלית בה משתמש יממוטו כדי לפרק ולהרכיב מחדש את גופה של האישה. זה ממש קיצוני. חצי מהדגמים מבטלים לחלוטין את קו המותן, מתעלמים בהפגנתיות מקיומו של הטורסו הנשי, ומציגים מבנה משולש, א-מיני, מתריס ומתגרה. ומאידך, החצי השני מתהדר בקו מותן צר עד בלתי אפשרי. ממש מתכתב עם אלמנטים בארוקיים. קו מותן מוכנס ומהודק, מול כתפיים ואגן רחבים יותר.
שני דברים עיקריים בולטים בעיצוביו של יממוטו. הראשון הוא המשחק הגאוני שלו בטקסטורה ובטכניקות מגוונות לתפירה ולצביעה. כמעט בכל דגם אתה מוצא את עצמך נכנס פנימה להתבונן בסיבים ולהבין "איך הוא עשה את זה". החומר הוא כלי בידיו של יממוטו והוא לא מפחד לחורר אותו, לפרק אותו, למרוח אותו, לשנות את הטבע שלו - והתוצאה מאוד מעניינת למתבונן. הדבר השני שמקסים בעיני, הוא המקומות בהם הוא מצליח במחי דגם אחד להפוך בגד מאוד מובנה ונוקשה לרך ונופל. מאוד קל להבדיל בין דגמיו הנוקשים, החדים והאלימים, לדגמיו הרכים, הנשיים, המשתפלים והענוגים. המקומות המפתיעים הם אלו בהם הוא מצליח לשלב את שתי האסכולות תחת אותם חוט ומחט. בכלל, אני חושבת שהיה ראוי ונכון להציג את התערוכה הזו בהיכל בה היא הוצגה. גם דגמיו של יממוטו, כמו מבנה מוזיאון העיצוב, מאוד מענינים ומסקרנים בארכיטקטורה שלהם, ומזמינים אותך לחקור כיצד הם נראים ומרגישים שונה מזויות שונות של התבוננות, מוטיב שזורם גם לאופן הצגת הדגמים ולתפאורת התערוכה.
בסוף התערוכה, כמיטב המסורת, הייתי חייבת לבקר בחנות העיצוב של טולמנ'ס הממוקמת ברחבת המוזיאון, וכמובן, לשבת לקפה ומקרונים בשלוחה החולונית האינטימית של אידלסון 10, שחולקת את החלל עם חנות העיצוב, בשכנות מופתית ומעוררת השראה. טעים בבטן וטעים בעין. מה עוד צריך בבוקר שבת?
איזה פוסט מהנה :-)
השבמחקתודה :-))
השבמחק