יום שבת, 22 בדצמבר 2012

TLV does Fashion Week


אז ניסינו להבין, לירון ואני, איך לעזאזל אנחנו מכניסות את עצמנו לתצוגות של שבוע האופנה. האם באמתלה של בלוגרית אופנה? נו באמת. זה בלוג פחממות פה. בואו נודה באמת. האם בהתגנבות יחידים מפתחי האוורור? לירוי יפה מידי בשביל זה ואני מטר שישים. סולם גנבים פרודוקטיבי לא ייצא מזה. אז אמרנו נואש וקיבלנו את גורלנו כפשפשי העם היושב בציון וייראה את התצוגות בשידור חי ב-Xnet. ואז היא הגיעה. יציאת המאה. אמא (!) שלי (!!!) קיבלה הזמנות (!!!). ויענו, בשיא הנונשלנטיות שאלה אותי אם מעניין אותי לבוא. כאילו, הא? מה? מאיפה באת לי עכשיו?! זה לא מספיק שאבא שלי עושה קולות של פאשניסט ("פשש..איה..שרשרת סוס..כמו של נינט" - הוא אשכרה אמר לי את זה!) עכשיו אמא שלי מראה לי מאיפה משתין הדג המקושר?! אז מה מסתבר, שאמא שלי, שלימדה את מדונה מה זה להמציא את עצמך מחדש כל כמה שנים, הייתה בשנות השמונים מורה. של אפרת קליג. יפ, מנשות הקוטור הפריזאי של הביצה הקטנה שלנו. וכמו כל "מורה לחיים" גם היא זכתה בכרטיסים לשורה הראשונה (!) בתצוגה של אפרת. וכך מצאתי עצמי מנצחת את השיטה ומשיקה כוס מבעבעת של שמפניה (סתם, הכי פפסי מקס) באוהל הכי מבוקש בעיר, בואכה רחוב מנחם בגין. ללירוי היה תור לגוונים.

חווית משתמש ראשונה הבהירה לי שאני לא בפריז, ושאפשר להוציא אוהל מתוך המתחם הסיטונאי, אבל אי אפשר להוציא את המתחם הסיטונאי מהאוהל. התור הבלתי אלגנטי בעליל (וזה אנדרסטייטמנט) לכרטיסים הפיזיים למתחם היה חוויית הישרדות מהסוג שרק הלבנט המהביל מסוגל לספק. דחיפות, צעקות, קומבינות, והכל באווירת "סיגי, תוציאי גם לנו, זה לוגאסי, מוטי לוגסי, אולי על שם אסנת, ואם אין אז זה בטח על קובי"....למות. עכשיו. כדור ברכה. אבל בזה זה נגמר, מהרגע בו כף רגלי דרכה במתחם קבלת הפנים, נותר היה לי רק להסיר את הכובע. שאפו לאנשים הטובים בגינדי (טפו! אינטרסים! קפיטליזם! שקרכלשהו! הנה..יצאתי ידי חובת מוסר סוציאליסטי כלשהי...) שנתנו למוטי רייף כסף אמיתי כדי לעשות פה שבוע אופנה שיקי ומעורר את הבלוטות. אחח..מוטי רייף. חתיך. פעם, באיזה ארוחת ערב ברנז'אית שנקלעתי אליה הוא שר לי באוזן את "איה" של שושנה דמארי. זה היה קסום (בשבילו) ואירוטי (בשבילי). נו שוין.


המתחם היה מעוצב למשעי, סקסי על גבול הסליזי, אבל בקטע טוב. באמת. זוהר במידה הנכונה, מעורר במידה הנכונה (המוזיקה הייתה מצויינת והוידאו ארט מוצלח), ויחד עם המזון, המשקאות וצוותי הצילום שהרבו בפלאשים, היה פור-פליי מבריק לקראת הכניסה לחלל התצוגה.




אז נכנסנו והתיישבנו. ועוד לפני שהתחילה התצוגה האמיתית היה על מה להסתכל. השורה הראשונה (האמיתית, מסתבר ששורה מספר 1 היא לא באמת קו רצפה...) הייתה מלאה בכל מיני בלוגרים וסטודנטים לאופנה חמודים, שעשו כמיטב יכולתם לדפוק הופעה אופנתית מחד, אך לא מתאמצת מאידך. ממש רואים את המאמץ הניכר בלוק ה"לא מתאמץ".הם היו חמודים. הייתי מבסוטה עליהם.




ואז יצאנו לדרך. המוזיקה נתנה את האות, ובזו אחר זו יצאו להן בחורות רזות מאוד למסלול המואר, והציגו קולקציית קוטור נשית וזוהרת מבית האופנה של אפרת קליג. תכלס, הופתעתי. כי אפרת ידועה דווקא בדגמים הפומפוזיים, הגדולים מהחיים, המפוסלים והבלתי מתנצלים שלה. האישה יודעת הוט קוטור. ודווקא פה הדגמים היו יותר צמודים, קלים לעיכול, מאוד יפים ובעיקר נגישים, כאלה שאפשר ללבוש ישירות "אוף ד'ה ראנווי". פלטות של קרם, צהוב לימון, שוקינג פינק, וכמובן שחור ולבן, הרכיבו קולקציה מאוד מחמיאה, עם דגמים שהרבה נשים היו שמחות לאמץ לארונן הפרטי.


אבל העקבים. פאק, מה יהיה עם העקבים, מה? למה? למה? למה לתקוע את בנות ישראל האומללות בנעליים הבלתי אפשריות האלה, למה? זה לא גבוה. אני מכירה גבוה. זה בלתי אפשרי אנטומית. וזה, מבחינתי, לירות לעצמך ברגל. ולא רק מילולית. שהרי שני פרמטרים לא מבוטלים בהצגה של בגד הם התנועה שלו והאטיטוד של מי שנושא אותו. אז כשהמבטים המ-ב-ו-ע-ת-י-ם של הבנות, חוברים לתנועה של עקב-בצד-אגודל על 0 קמ"ש, הבגד לא זז. והאטיטוד, נאדה. ראיתי את זה בהרבה תצוגות אחרות באותו השבוע, וראיתי כמה טוב זה עשה בתצוגות האחרות, בהן העקבים היו נוחים והגיוניים, ואיזה פוש זה נתן להליכה של הבנות ולקצב של התצוגה כולה. רק יחידת סגולה אחת הצליחה להוריד לי את הלסת לרצפה למרות מגבלות ההגבהה, איזו בלונדינית, שרק אותה בערך צילמתי, וגם היא, לדעתי, איזה ייבוא אישי מדנמרק או משהו כזה...


אבל באמת, סה"כ, מעבר לקיטור שהוצאתי פה על סוגיית העקבים שבאמת באמת הוציאה אותי מדעתי, היה אירוע משובח.
בכלל, לאורך כל השבוע צפינו לירון ואני בתצוגות ונהנינו מכל רגע. רייף הצליח לגייס לשורותיו את טובי המעצבים בזירה המקומית, ויחד עם אסף זיו ומרסלו בורלון הרימו כאן שבוע אופנה אמיתי, שיקי, מתוחכם, שחוגג את העשייה המקומית, ואינשאללה, פותח לה דלתות לעולם הגדול. התצוגות של דורית בר אור ושל אלון לבנה היו לא פחות ממרהיבות, הפתיח של התצוגה של אוברזון עצר את נשימתי, והנגישות של השידורים הישירים מהאוהל ברשת הפכה את כל החוויה לכיפית ומעוררת חשק לעוד. סחתיין. לחיי שבוע אופנה שלישי מוצלח, בשנה הבאה בגינדי הבנויה.








יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

Fleamarketing

 
אז כבר אמרנו שמגניב ביפו. אמרנו? אמרנו. זה זמן מה שאבישג מפמפמת לי שאני חייבת לראות מה קורה במתחם שוק הפשפשים בחמישי בלילה. זה זמן מה שאבישג גם מפמפמת לי שהיא נעדרת מהבלוג יותר מידי זמן ושהקהל דורש את נוכחותה הכריזמטית. לך תתווכח עם השדולה המגמתית הזו. בכל אופן, כשחיפשתי מקום לצאת עם חברות לחגיגות "אין לנו משהו ספציפי לחגוג, יאללה לחיים", היא ישר שלחה אותנו לשם. תוסיפו לזה את העובדה שכבר שמתי עין מזמן על מסעדת פלימרקט שבמתחם, והרי לכם פיצוח בול בפוני.

  
אז ארזתי לי שתי בלונדיניות לוהטות ונסענו לחפש חנייה בפשפשים. הולי שיט. מה הולך שם?! אין מקום לחנות טוסטוס. תשע בלילה והעיר שושן צהלה ושמחה. אשכרה יום העצמאות. מיליון אנשים, אורות צבעוניים, חנויות נישה שנשארות פתוחות, מסעדות וברים, כולם יושבים בחוץ, שמחים וטובי לב – אוירה מטורפת של משהו טוב באוויר. רק חניה, ראבבאק! טוב, בסוף מצאנו. הבלונדינית הראשית דפקה מהלך "מהיר ועצבני" ונכנסה בחנייה הכי בלתי אפשרית בעולם, בלי להתבלבל, תוך מלמול מנטרה של "שנים בתל אביב..."...


איזה כיף בפלימרקט. חוץ מזה שישבנו במקום הכי מבאס במסעדה היה פשוט מושלם. סירייסלי, דמיינו מסעדה, עם מקומות ישיבה מגוונים ומדליקים, ושולחן אחד מבאס? שם ישבנו. ועדיין, האוירה הצליחה להגיע עד אלינו ונהנינו מכל רגע.


קודם כל העיצוב מדהים. כל מילימטר אגבי כביכול, ספוג בים של תשומת לב. כיאה למסעדת שוק המראה מאוד אקלקטי, וכאילו מכניס אותך לחטט באוסף משובח של אספן רהיטים וכלים. יש בר גדול, ושולחנות בפנים ובחוץ, והכי חשוב – גשר! גשר, ככה באמצע החיים. כשעומדים על הגשר אפשר לתצפת ישירות לתוך המטבח. זה מהמם. בכלל, רציתי לדפוק ברז לשולחן שלנו ולעשות פיקניק על הגשר.



הבלונדיניות ואנוכי החלטנו לא להתחייב למנות אישיות והתחלנו להריץ מנות לשולחן, משל היינו בקיבוץ והבלונדיניות היו מתנדבות שוודיות. בזו אחר זו יצאו מהמטבח מנות הורסות, הן מבחינת הלוק החתיכי והן מבחינת המניפולציה על בלוטות הטעם. הייתה פוקאצ'ה עם ארטישוק ומוצרלה ועוד כל מיני דברים טעימים, היה סלט גאוני של עגבניות עם גבינת המאירי 9000% שומן, היה ריזוטו של עגבניות מעושנות ואיזו מנת כדור מוצרלה מרהיב, ממולא באיזה קרם פרש או משהו מנחם כזה, ומשתכשך בשמן כמהין משכר וערמומי. יחד עם היין ואווירה היה לנו כל כך כיף בבטן, שידענו שקינוח יהפוך את כל החוויה ל"אוי, אני מפוצצת, אני לא יכולה לזוז, הבו לי בובקאט", והחלטנו לוותר בצער. ממש בצער, בהתחשב בקינוחים שראינו שנחתו על השולחן של השכנים...
 


  
יצאנו משם ולא רצינו ללכת הביתה. אז הסתובבנו קצת וסקרנו ת'שטח, שמנו עין על לוקיישנים קוסמים לבילויים עתידיים, וחזרנו לרכב שחיכה לנו בחניית הפלאים. בנסיעה חזרה עצר אותנו שוטר שעשה בדיקות ינשוף. הוא דפק בנו מבט אחד וסימן לנו להמשיך. בצורה קצת מעוותת זה העליב אותי. עד שכבר הרגשתי שקרעתי את העיר ואני לא זקנה, אדון שוטר בז לפוטנציאל הבילוי שלי. אפילו לא נתן לי הזדמנות לנצח את הינשוף. הכי השתבללתי בכרבולית מול האנטומיה של גריי. מניאק.


 

 

יום שבת, 29 בספטמבר 2012

Marketing


אז יפו זה הדבר הא? מחירי הנדל"ן עולים, שוק הפשפשים הפך למתחם לילי בוער והנמל המתחדש עושה קולות של איט-פלייס כבר כמה חודשים. וואלה? קניתי. זה זמן מה שאני עוקבת מרחוק, מתגרה בפייסבוק מתמונות ופרסומים של מסעדות חדשות ואירועי מוזיקה, ומשו'מה, לא יצא לי עוד לצלול פנימה.

שוק יפו בנמל מפלרטט איתי בפייסבוק כבר כמה חודשים. מאז ה-LIKE הראשוני הוא לא מפסיק לעשות לי עיניים בפיד שלי מידי יום. תמונות מגרות מהמסעדות שבמתחם, קלוזאפים אירוטיים על מיני תבלינים, ופרסומי תקשורת שונים המעידים על כמה שהוא נהדר בעוד אני בעבודה, אוכלת שניצל טבעול מופחת שומן. הכי השורה החסרה ב-Ironic.
Don't you think?


הפור-פליי עבד, והתייצבתי כמו ילדה טובה, בשבת בצהריים. ילדה טובה וטיפשה. מי בא לשוק החם בעיר בשבת בצהרים?! היו טריליונתלאפים איש. אבל מעבר לזה היה מהמם. איך שדרכתי שם הבנתי שאני חייבת לשוב לשם ביום חול, או בשעות ערב, כשפחות צפוף, וליהנות באמת מכל הטוב שיש למתחם הנפלא הזה להציע.


את השוק אפשר לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות - חנויות כלי מטבח ועיצוב הבית, מסעדות, וחנויות שוק קלאסיות המוכרות חומרי גלם. ציון +A אמריקאי בכל הקטגוריות. חנויות העיצוב מלאות בניק-נאק'ס מגניבים מכל הז'אנרים, חנויות השוק מלאות בשפע מבלבל מכל טוב הארץ, והמסעדות לא משאירות אותך אדיש. אתה רוצה לאכול בכולן. כולן. חומוס, איטלקי, פירות ים, נקניקיות - יו ניים איט וזה אצלך בבטן.

 
 
 
מה שהכי דיגדג לי במאחור'נית של הברכיים זה העיצוב. שילוב מדוייק בין שני הרפרנסים העיקריים של פרוייקט מסוג זה, שוק אותנטי בהאנגר קופסתי, בואכה נמל יפו. משחק נהדר בין אוירה אינטימית, ידנית, לוחות גיר, עיטורי ערבסקות, כתב ערבי, שקי יוטה, משקלים של פעם ושאר רומנטיקה שכזו, ששוכנים בתוך חלל תעשייתי, קר, מתכתי, גיאומטרי, כשכל הקונסטרוקציה חשופה בחוץ, ומשתתפת בגלוי בחוויה העיצובית של המקום.


ואז הגענו לשם. ארץ יצורי הפרא. ארץ הפחממות הטובות. כשנכנסתי עם המצלמה לתוך הויטרינה של המאפיה, אשכרה הרגשתי כמו בסרט ילדים קסום שבו הגעתי לארץ המובטחת. הו הפסטורליה. דמיינתי שאני איש קטן ומנייאטורי, שמסייר לו במדבר החם של גבעות הפוקאצ'ה ודיונות השיפון-אגוזים...איזו ארץ קסומה זו. שום דבר רע לא יכול לקרות בארץ הפחממות המנחמות.

 

היה ממש כיף, נטו. לחלוטין לחזור לשם ולשבת באחת המסעדות במתחם. בערב נראה לי ממש כיף. אנחנו הסתובבנו הלוך חזור בלי לקבל החלטה בדבר ארוחת צהרים, עד שעבר מולנו שאול בן אדרת עם משפחתו. החלטנו שלאן ששאול הולך - אנחנו הולכים אחריו. אז שאול לקח אותנו ל"זקן והים". היה טעים.



חג שמח לכל האושפיזין, הכי כיף לארח אתכם בבלוג, אתם משמחים אותי הרבה!



 

יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

White men can't jump


תכונות שמושכות אותי במין החזק: כישרון פנומנאלי (לא משנה באיזה תחום, גם בעסקים או בטכנאות שיניים), כריזמה, יכולות ניהול (מולטיטאסקינג עושה לי רטטים) וחוכמה. אקספוזיציה זו באה להקדים הסבר לעובדה שההופעה של רייכל מבחינתי היא כמו פור-פליי של שעתיים. פורנו אינטלקטואלי. לא יעזור, הבנאדם יודע את העבודה. אבל עוד נחזור לזה.


אז נסענו להופעה של הפרוייקט של עידן רייכל בבריכת הסולטן. בפעם הרביעית.
כן כן, כבר טחנתי את ההופעה הזו קוואטרו פעמים, וכנראה שאמשיך לראות אותה גם חמסה פעמים, כי היא פשוט לא נתפסת. כל פעם שאני רואה אותה - חוויה מעצימה ומרוממת נפש. חגיגה פסיכית של מוזיקה שלא נותנת לך להישאר אדיש.


את זה שהוא כותב ומלחין ומעבד כמו שד משחת כולם כבר יודעים. אבל איך שהוא בונה הופעה.........
הופעה צריך לדעת לבנות. זה כמו מסע שבו לוקחים אותך יד ביד עד הקתרזיס. בונים מתח, מרימים ווליום, מעלים הילוך, הכל צריך להיות בנוי כמו שצריך כדי שלא יהיו "ברקסים" כאלה שבהם הקהל הולך לאיבוד. אין שם. אין ברקסים. אתה מהופנט במשך שעתיים שלמות, שבהן אתה מכיר את כל השירים, וגם את אלו שלא, אתה קולט תוך 3 שורות. כמה משפטים באמהרית יושבים על אותו מקצב והופה היי - שיר חדש ומגניב אש!


הוא "סייכו" רציני, הבחור. אין שנייה על הבמה שבה הוא לא יודע בדיוק מה מתרחש. אין ספונטניות. הכל מכוריאגרף לחלוטין. ועדיין, לא רואים את זה ולא מרגישים את זה. כמו כל קונטרול פריק שמכבד את עצמו, העיניים שלו מסמנות לכל נגן ולכל זמר, הוא הולך לצד השני של הבמה.. רוקד קצת .. חוזר לפסנתר.. וחוזר חלילה. פסיכי, תכלס. וזה אשכרה עושה לי את זה. יפ, אני קלישאה, כבר סופר רבות בנושא. אה, וגם הייתה לו יומולדת.


הבמה מפוצצת באנשים מוכשרים עד כדי חוצפה. הנגנים הכי טובים בארץ, וצוות זמרים שמרים את הקהל, שנכנע מראש ופשוט מתמסר לקצב. וכאן אנחנו מגיעים לכותרת של הפוסט. לא יעזור, "גברים לבנים אינם יכולים" כמו שתרגמו בארץ. חסר שם איזה גן בסיסי של גרוב, שמיטיב כל כך עם מבורכי הגן האפריקאי. הם פשוט לא רואים ממטר את שאר חברי ההרכב. כשזה מגיע למוזיקה, הם לא צריכים להתאמץ, משתלטים על הבמה בקולות מעולים, רוקדים כאילו אין להם עצמות בגוף, הווייב כל כך חזק, שזה פשוט לא כוחות.


וכברה... הו כברה...שתהיה לי בריאה ז'ותי. אף פעם לא חיבבתי אותה במיוחד. בימיה הראשונים כשהתגלתה בכוכב נולד לא הבנתי מה רוצים ממנה וטענתי שהיא מוערכת יתר על המידה. אבל פה...פה זה המופע של כברה קסאי. כל השאר זה רק תירוץ. תפאורה אנושית. היא פשוט מ-ה-פ-נ-ט-ת. פראית כמו חיה, לא מחשבנת, כריזמטית למרחקים ארוכים וסקסית שאין לתאר. עושה רושם שהיא גם יודעת את כל זה.


זוכרת שהבטחתי לא להיות "ממליצנית", אבל אם החלטתם לשים כסף ולפרגן לעצמכם הופעה - זה מה שאתם רוצים. אני לא מכירה בנאדם, משום גיל או מין או תת-ז'אנר שלא יהנה עד הגג בהופעה הזו.


"אל תשאלי אותי על אושר,
אולי גם הוא יבוא. כשהוא יבוא -
ירד עלינו כמו גשם" אמן.
 
 
 

יום שבת, 15 בספטמבר 2012

B Happy


בפעם הראשונה שהייתי בספא הייתי בת 26. זו הייתה הפעם הראשונה שעשו לי מסאז'. 
מי שביתקה את בתוליי-הנהנתנות שלי הייתה ע', שהזמינה אותי ליום ספא מפנק לרגל קבלת התואר, תחת המחשבה המדוייקת שסטודנטית לעיצוב, שנה ד', פוסט-הגשת פרוייקט גמר ותערוכת בוגרים היא פקעת עצבים תפוסה הזקוקה בדחיפות לקתרזיס. והיא צדקה. כל כך צדקה, שלא היה לה מושג איזו מפלצת היא הולכת לברוא. קראו לי חווה! אבל נגסתי בפרי האסור ועכשיו אני רוצה עוד! ולעזאזל עם 'גן העדן טוב ורע'!
 

הפכתי לחיית "שוודי קלאסי" ו"רקמות עמוק". אני לא רואה בעיניים. טוב נו, זה אולי בגלל שהחור  הזה ששמים בו את הראש גורם לאיבוד ראייה זמני. בכל אופן, טו מייק א לונג סטורי לונגר, פיתחתי לי מעיין אג'נדת תענוגות כזו שמעניקה לגיטימציה מלאה למסאז' תכוף, תחת הטיעון של "עובדת קשה...החיים קצרים.. " וכל מיני שטויות דומות שאנשים שמדברים לעצמם נוטים למנות בעימות מצפוני. למעשה, נהייתי כזו קלישאה של עצמי תחת הקטגוריה, שחברה שלי החליטה שהמנהג הזה כה מפלצתי עד שהוא קיבל אישיות משלו. קבלו: 
"בימי חול, היא אשת קריאייטיב קשת יום, המתמודדת עם לקוחות משוגעים ולוחות זמנים בלתי אפשריים; ובסופי שבוע, היא הופכת ל......................ספאוור-גירל!!! ספאוור-גירל נלחמת בכל תלאות החיים באמצעות ימי ספא! כנשק מול אויביה היא משתמשת באקדח שמן שקדים, ובכוכבי נינג'ה עשויים מפלחי מלפפונים! שום דבר לא יכול להביס אותה כשגלימת המגבת שלה כרוכה על כתפיה ורגליה בכפכפי בד חד פעמיים!"
 

אז למה אני מספרת לכם את כל זה? אין שום סיבה. סירייסלי. התמונות מיום הספא האחרון שלי (מהמצלמה החדשה!) מדברות בעד עצמן והייתי לגמרי יכולה לזרוק אותן פה בלי מילה ולתת להן לעשות את העבודה, אבל אני לא רוצה שתחשבו שאני זורקת...
 

אז אני אספר לכם על הלוקיישן. מלון B שוכן ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב. הכי הזוי. אתה הולך ברחוב...בתים נמוכים תל אביבים טיפוסיים... ופתאום – מלון בוטיק קטן ומהמם. ככה סתם, באמצע הרחוב. המלון עצמו מקסים, ויש לו חדר טיפולים שמגיע קומפלט עם סאונה יבשה, ג'קוזי ומקלחת. המסאז'יסטית שלי הייתה איזו לוחמת ק.ג.ב או משהו, כי היא לא הניחה לשריריי המאוד-תפוסים עד שלא פירקה לי את הצורה. עכשיו, אני באתי להתפנק. זה לא עניין אותה, היא באה לעבוד והיא לא תשלח שריר תפוס חזרה הבייתה. בשלב מסויים מצאתי את עצמי פונה אליה בתחינת "אבל יום שישי........", שהיוותה פתח למשא ומתן יעיל שבסופו הסכמנו ש"טוב, אז עכשיו רק כיף". המקום סופר נקי ומעוצב לתפארת, אחד היפים שהייתי בהם.


אחרי המסאז' התיישבתי לי לארוחת בוקר שלכבודה כבר הצטרפה אלי חברה. היא אכלה מנה כל כך יפה שעשיתי לה בוק של 15 זויות, ואני, כרגיל, הלכתי על הישראלית הסטנדרטית (כי זה מה שאני, ישראלית סטנדרטית! חוץ מכשאני ספאוור-גירל!) וזה היה טעים בדיוק כמו שזה היה פוטוגני.
 

זהו, ספאוור-גירל חוזרת לתחפושת קלארק-קנט שלה.
עד המשימה הבאה...




יום שבת, 8 בספטמבר 2012

Poolside



כבר חודשיים של קיץ שאני מנסה להתארגן על בריכה.
מה לעשות? אוהבת בריכה. מן התניית ילדות כזו של מי שההורים שלה לא סובלים חול ושמש. ים מבחינתי הוא השטן. קיצר, מסתבר שלמצוא בריכה זה עסק לא פשוט. זה בד"כ מגיע בעסקה נדל"נית עם חדר כושר, חוגים, דופלקס ותוכי, במחיר מציאה של 4,000 ₪ לשנה. כן, רק לשנה.
ואז התגלתה בפניי אופציית ה"כרטיסיה"! רק מה...כרטיסיה רק מנויים יכולים לקנות. ועכשיו אני צריכה לחפש קשר דם ו/או חיבה למנוי קאנטרי כלשהו, כדי שיסגור לי ת'פינה ההידרו-כיפית הזו.
ויהי ערב ויהי בוקר, סוף אוגוסט. ובריכה אין. ואז, באה אלי א', ומודיעה לי שאני באה איתה בסופ"ש לבריכת גורדון.
פה חשדתי.
בריכת גורדון מעלה לי אסוציאציה ראשונית של ריקי גל, ומשנית של זקנים עושים בריכות ב-5:30 לפנות צאת החמה. אבל אז נוסף עוד פרט למשוואה: כניסה חד פעמית ב-64 זוזים. הידד! סוף סוף!בריכת גורדון – איפה היית כל הקיץ?!
 
OMG, ADG!
OH MY GOD, AHARON DAVID GORDON!

טוב, בואו נדבר על זה. מהמם שם. המים צלולים (וקפואים אינעל ראבאק!) ותכולים כמו בהוליווד,
יש מספיק מקום לכולם ושמשיות לכל דורש. התיישבנו לנו עם עיתוני סוף השבוע, אייס קפה וטילון, ואמרנו, כמו זקנות, "אמחייה". לה דולצ'ה ויטה בהרברט סמואל.
 






ואז, הם הגיעו.
שוודים!
משוודיה!!
אורגינל מהניילונים!!! כמו באיקאה!!!! 

יש שתי בריכות, אחת לעצלנים שמשתכשכים, ואחת עם מסלולים לריקי גל. סתם, לא באמת לריקי גל, אבל למי שרוצה לשחות. בהתחלה, כשא' מיקמה אותנו בנקודת התצפית על בריכת המסלולים, לא ממש הבנתי את הרציונאל. הרי, בואו נודה באמת, אנחנו הולכות להשתכשך כעצלניות בבריכה השניה, אז למה להתרחק ממנה?! שעתיים אח"כ זה הכה בי. הבחורה גאון. כי אתם יודעים מה יש בבריכת שחייה? שחיינים! מי צריך את המשחקים האולימפיים מלונדון בשידור ישיר מרוממה, כשיש לי כרטיס בשורה ראשונה למצעד הכתפיים הזכריות של תל אביב?! בשילוב קרני השמש המשתקפות במים ופאקו דה לוסיה באוזניות של האייפד, זה הרגיש כמו קליפ! לא הבנתי למה הם לא זזים בסלואו-מושן! זה הרי כל כך מתבקש!! בואו בנים, שחו לפני.
 
סגרנו את האופרציה בבית הקפה הצמוד לבריכה, היה טעים טעים, הספינות במעגן (הכי "אבא גנוב"! רק חיפשתי את אלונה קמחי כל הזמן...) נתנו תחושה של חופש, וכמעט הצלחנו לשכוח שאוטוטו יום ראשון וחוזרים למציאות. א"ד,אתה אח.
 






 

יום שבת, 1 בספטמבר 2012

Blog Day 2012

אז מסתבר שאתמול, 31.8, היה ה-Blog day, שזהו יום שבו כל בלוג מפרגן לחמישה בלוגים אחרים, שעושים לו נעים בצג. אני, בתולת בלוגיספרה שכמותי, לא הייתי מודעת לעניין (אני לא מבינה למה לא הגיע לי איזה מזכר, אין ארגון? הסתדרות? ועד עובדים? משהו?!), עד שמצאתי את הבלוג שלי בעמדת המפורגנים, אצל מור כפר'עליה, שעל הבלוג שלה אפרט כאן אטוטו. אז קראו לי שוברת מוסכמות, קראו לי מורדת, באיחור אופנתי של יממה - בלוג דיי ב-1.9 יוצא לדרך!

park & cube
הבלוג ההורס (מהתמונה הפותחת) של שיני פארק הלונדונית, הוא באמת אחד היפים. מתעסק בעיקר בלייף סטייל עם נטייה מובהקת לאופנה. עכשיו, השיני הזאת, שתהיה בריאה, סידרה לעצמה ג'וב מהחלומות. מכיוון שיש לה טריליונ'תלאפים קוראים, היא עושה כל מיני פוסטים "מטעם" (נגיד פה, הרמס!), וככה מוצאת את עצמה משוטטת בעולם "מטעם", אוכלת במסעדות "מטעם", מתארחת במלונות "מטעם" וכל ה"מטעם" שנשאר לי זה ה"טעימות" שהיא מנציחה בצורה כל כך מרהיבה בעדשת המצלמה שלה. אין מה לומר, הבחורה גאון מסחרי. לזכותה יאמר שהבלוג לא מוכתם במינימום של "מסחריות" והכל מאוד שיקי ומדוייק. מסוג הבלוגים שהם אחלה אסקפיזם באמצע היום, אפילו בלי לקרוא מילה. רק להתענג על התמונות המפתות.


Morcake
הבלוג של מור הוא הבלוג הכי מצחיק ברשת. אין, חולה על הבחורה הזאת ועל אף שכל ההמלצה הזו הולכת להישמע כמו "לא, את מהממת בעצמך!" כנגד ההמלצה שלה על יורס-טרולי, אתם תהיו חייבים להאמין לי שאני אובייקטיבית ונקיית כפיים לחלוטין. אז מעבר לעובדה שיש לי קינאת בלוגיסטים לטקסטים שלה (מלא דיבורים עם עצמה תוך כדי...יענו, אין מסננת), יש לי תשוקה עזה למתכונים הדקדנטים שלה, שמורכבים בעיקר משלושת אבות המזון - שוקולד, בננות וחמאת בוטנים. כנסו כנסו, אחת שיודעת.


אז מה את עושה כל היום?
הבלוג של אפרת שם את ה-porn ב-food porn. הבחורה לא מרחמת, וממקום מושבה בירושלים בירתנו, היא מרביצה בי פעם אחר פעם צילומים אירוטיים של מיני מזונות, שלצד המתכונים הכל כך כיפיים וברורים, גורמים לי להאמין שאני אשכרה יכולה להכין את זה בעצמי וזה ייצא חתיך וחושני באותה מידה. בהיכרותי עם עצמי ועם היכולות הקולינריות שלי, אני חושבת שאני פשוט הולכת לעשות איתה איזה ברטר - היא תכין, ואני אנקה לה ת'בית או משהו...העיקר שתעניק לי רגע פרטי במחיצת בצק פריך...
אפרת היא גם זו שהכירה לי את שני הבלוגים הבאים:


 The forest feast
אחד היפים. נקודה. מדובר בצלמת אוכל ניו-יוקית, שעברה לגור...כאילו ... אין דרך טובה יותר לנסח את זה...מממ.. ביער. ליטרלי. כל מה שארחיב פה ייחטא לחוויה של לשוטט בין הפוסטים ההורסים שלה, אבל אני רק אתן את הזוית האישית שלי. לי, באופן אישי, הרבה יותר קוסם לראות את חווית האירוח שלה מאשר המתכונים. היא מצלמת אוכל באמת באמת מדהים, אבל מה שלי הכי כיף, זה לגלול לסוף הפוסט, ולראות איך היא הגישה את הארוחה. האוירה של היער, של שרשרת המנורות, של הנרות, של סידור השולחן ובעיקר- של החברים שבאים ונהנים, כל אלו לוחצים לי על כל בלוטות הקינאה, כמי שכל כך אוהבת לארח, ומתגוררת בתוך קופסת נעליים ברמת גן בואכה בני ברק.


לא על החסה לבדה
בלוג מתכונים טבעוני. איני טבעונית, אבל בא לי לאכול כל מנה ומנה שהבחורה הזו מכינה. שוטטתי בהמון בלוגי מתכונים טבעוניים. כן כן, אני מתחבטת בשאלות מוסריות כאלה ואחרות בנוגע לאישיו. כולם, אבל כולם, נראו כמו משהו שמישהו כבר אכל. סירייסלי. צילומים כל כך.....בעעע@#@#$... ואז היא הגיעה. אין מה לומר, הבחורה עושה חסד עם קהילת הטבעונים. היא צריכה להיות ראש ממשלת הטבעונים! לא יודעת מה הטעם של הדברים, אבל אני יכולה להבטיח לכם- אם הם טעימים כמו שהם מצטלמים- הולי גווקאמולי (גווקאמולי זה טבעוני!)!

זהו, יש עוד המון בלוגים מומלצים ברשימת ה-my online favorits, ועד לשנה הבאה- לחיים!