יום שבת, 18 בינואר 2014

The promised land


אז מה...מה קורה עם הבלוג? ככה התפייד לו...?
צ'מעו....זה לא אני, זה הבלוג. הוא לא השקיע בזוגיות שלנו. שגרה, כביסות, חוגים...וריגושים אין.
וכמו בכל ריגוש ראוי, גם הפעם זה תפס אותי לא מוכנה (בלי מצלמה, רק עם האייפון) - המאהב החדש שלי.
הוא חתיך אש, מלא כריזמה, מחזר מיומן עם נדל"ן במרכז תל אביב. והוא בית קפה. כאילו, ממש לא רק "בית קפה". אבל בקטגוריה.
קוראים לו קפיטרי. ועל אף שהוא נשמע ונראה כמו גוי, מדובר ביהודי כשר. בעצם, לא ממש כשר, אבל יהודי, ישראלי, צבר, עם עבר צבאי מפואר ודגל ישראל בבגאז' על כל יום עצמאות שלא יבוא.
הקפיטרי הוא בית אוכל מהיר מז'אנר הגורמה, הממוקם באחד ממבני הטמפלרים המשוחזרים במתחם שרונה.
עכשיו, 2 פרדוקסים. הראשון, הוא שהאוכל אולי מהיר, אבל אני לא התפניתי במשך שלוש שעות. כן, שלוש שעות.
והשני הוא שהגורמה הזה, והוא אכן גורמה בקטגוריה, מתומחר במחיר שווה לכל כיס ומפתיע בחוסר הפלצנות התמחורית שלו.
גילוי נאות, ט', המנהל של הסניף (ראשון מתוך רשת עתידית), הוא חבר טוב. בעלה היקר של ע', חברתי משכבר. ט' וע' הם זוג ששודך משמים. שניהם רוחשים חיבה עזה לאוכל ולעיצוב, ובמיוחד לאוכל מעוצב. הכי כיף ללכת איתם לאכול. כך שכאשר ע' הזמינה אותי לבקר את ט' במקום החדש - אצתי רצתי. ובכן, אני מאוהבת. סירייסלי. אם באינטרנט מדברים על "חוויית משתמש" - אז פה חוויית המשתמש זוכה לציון 100 עגול. המקום והמנות מעוצבים וממותגים ברמה הכי גבוהה שיש, האוכל כל כך טעים ומפתה שאתה רוצה להזמין את כל הויטרינה, המוזיקה מדוייקת, החלל מרווח ומזמין, ואם הקרייה לא הייתה מסתכלת עלי מעבר לכביש בקפלן, הייתי עלולה להאמין שאני ב-Pret a Manger בלונדון או ב- Dean and Deluca  בניו-יורק. אין ספק שהאנשים שהקימו את המקום הזה הם פיינשמייקרים (חולה על המילה הזאת) לא קטנים, כי אין שם שום דבר שהוא "כמעט", או "ליד", או "לבינתיים". לי ולחברתי ל' (my new sister from another mister) יש שם קוד חדש (בעתיד נפתח לו בלוג, או אינסטוש או סתם איזה האשטאג לא מחייב) שנקרא - Broke & Deluded, שזה יענו מסכם את זה שאנחנו חיות בסרט על מקומות הורסים את הבריאות בעולם, מלונות ומסעדות, שאין לנו כסף לדגום, אבל מסתפקות בנגיעות מקומיות בז'אנר, מידי פעם, בשיא הוונאבי, בואכה גרופון משפיל למסעדת בוטיק. קפיטרי הוא הכי Broke & Deluded מטיריאל - תמורת סכום זוזים ריאלי והגיוני, מרגישים פה מנהטן! המנות טריות טריות, המבחר עצום ומגוון, ומנות חדשות לא מפסיקות לזרום מהמטבח אל הויטרינה והמקרר. אז מה דגמנו? מיני כריך סלט ביצים מענג, כריך חם של מוצרלה וארטישוק בבאגט צרפתי כריזמטי, סלט פסטה עם פסטו, גבינת עיזים וצנוברים, סלט בולגרית, קפוצ'ינו, רול בננה-נוטלה גאוני ופופקורן אדיר בקרמל פוטוגני. טוב, זהו, ליהגתי מספיק, עכשיו פשוט אתן לתמונות לעשות את העבודה, או כמו שאומרים בפייסבוקית מדוברת: אני פשוט אניח את זה כאן.


 

















יום שבת, 25 במאי 2013

Wicked


טוב. בואו נפתח את זה. אני GEEK. כאילו...אפשר ללכת סחור סחור, אבל לי יש נטייה להאריך איפה שלא צריך. אז הנה, שיעור ראשון בעריכה עצמית- קאט טו ד'ה צ'ייס, אני GEEK. DORK. חננה בננה.
וכמו כל גיקית המכבדת את עצמה גם עלי לאחוז בפרוורסיה מטרידה מתחום הפנטזיה-מדע-בדיוני-שקרכלשהו המסופקת לשכמותינו ע"י תעשיית הסרטים, ואני, מכובדיי, נפלתי למאגיה.
פוטר. הארי פוטר. האיש והמושקוף הלוהטים.

אין מה לומר, אני נועדתי להיות קוסמת.
(איף. איזו מילה נוראית בעברית. מה אני, צ'יקו ודיקו?! איפה הסקס אפיל בזה?!)
הו, איזה עולם מרהיב של יופי ואסתטיקה, של כשפים ושיקויים, של אש ונחשים, ועוד לא התחלנו לדבר על האקססוריז הנחשקים! הגלימות הארוכות, השרביטים, ונו באמת, היש משהו יותר מעלף ממצנפת?!

 




 


אם כך, אין זה יהיה מוזר כשאספר שכבר שנתיים כמעט אני מפנטזת על ביקור באולפנים של WB באנגליה, ועל האפשרות לחוות את העולם הזה מקרוב, ואין זה יהיה מוזר לספר שאכן עשיתי זאת, והתרגשתי (כן, התרגשתי), משל הייתי טיירה בנקס בהדחה של דוגמנית-לא-יפה-משכונת-מצוקה באמריקה'ז נקסט טופ מודל!
 




 
יואו, איזו השקעה. אין לתאר. הסטים המקוריים, התלבושות, האפקטים המיוחדים, המבנים, הבובות, הגרפיקה...הכל הכל שם. הכל. רק מקרוב אתה מתחיל להבין כמה תשומת לב מוקדשת לכל פיפס ופיפס בכל אלמנט, על מנת ליצור עולם אמין ומזמין כמו זהו של Hogwarts.

בכלל, אחד הדברים שהכי הדהימו אותי, זה השימוש המאסיבי באמצעים טכנולוגיים, מרובוטים ועד עיבודי מחשב, על מנת ליצור עולם כל כך אנושי וחם. ים של חיישנים וסיבים אופטיים חוברים במאמץ משותף רק כדי לגרום לחפצים דוממים (נגיד, ספר) לחייך ולכעוס ולצחוק ומה לא. זה פשוט לא יאמן. בכלל, אפשר להשאיר את הציניות בבית, היא לא שורדת את דלתות הכניסה לטירה. תוך שנייה אתה הופך למרשמלו אנושי מוקסם ומרותק.

 



עכשיו, יש בעיה. אני, באופי שלי, הכי כוחות האור. באמת. אני פאקינג דובון אכפת לי. אבל בתשוקותיי הכמוסות, אני הכי כוחות האופל! אין מה לעשות, הם מקבלים את הצד היותר שווה של חוזה ההעסקה. הבגדים יותר יפים, הסטיילינג יותר מרשים, הטקסטים יותר שנונים, הבדיחות יותר מתוחכמות, והכי חשוב - התאורה יותר מחמיאה (הלו?! Has Gila Almagor taught us nothing ?!)

בכלל, יש יותר כריזמה באופן כללי. לכן, לא תופתעו לשמוע שהחונטה הלוהטת של ה-Death Eaters דיגדגה לי את בלוטות ההתלהבות יותר מביתם של משפחת ויזלי (חמים ונעים ככל שיהיה....).
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חולה על הקוסמים המוכשרים של גריפינדור, אבל בסלית'רין לובשים שחור ויש להם נחש בלוגו! נחש!! דאמיט, אפילו השם שלהם יותר יפה!!! אוף. לנצח אקרע בין נאמנותי לסיריוס בלאק ומשיכתי ללוציוס מאלפוי. אני אישה של ניגודים. ושל דרמות. אין, הכי יונה וולך של רציף 9 ו-3/4....
 



 
 
ניגודים שמיגודים, בדבר אחד הייתי עקבית לאורך כל השנים – אהבתי הפולחנית והבלתי אמצעית לסוורוס סנייפ.
אח....פרופסור פרופסור..
You had me at Avada Kedavra.
אלן ריקמן אהובי, בתפקיד חייו (כן, חייו! למרות... שבעצם...התפקיד האדיר שלו ב-
DOGMA......איה את מתפזרת!) כפרופסור האניגמטי והכריזמטי. הו, כוחו של השקט. כמה אימה. כמה שיק. כמה סטאר-פאוור! באש ובמים, בעליות ובמורדות, הז'יטונים שלי תמיד היו עליו ומעולם לא התקפלתי. רק ככה לוקחים את כל הקופה. מממ... סנייפ, רקח לי שיקוי!


 
 זהו, חזרה למציאות. אין יותר מטאטאים מעופפים, אין טירות, אין שרביטי קסם. חזרה לפז'ו 206 עם כתמי פיקוסים חונה על אדום לבן ברמת גן גבול בני ברק. וולדרמוט הוא פקח חניה ופרופסור מק'גונגל היא ועד הבית. שיט, עוד לא שילמתי לה. שיט. Evanesco!

 
 

 




 
 


 

יום שישי, 12 באפריל 2013

All the right girls


אני רוצה להיות נינט. סרייסלי, כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות נינט.
נכון, קצת בעייתי שבגיל 31 אני עושה שימוש בביטוי "כשאני אהיה גדולה", ונכון, יש בעיה לוגית עם זה שנינט... ממממ... קטנה ממני בשנה, אבל חוץ מבעיות מינוריות ושוליות אלה אני לגמרי עומדת מאחורי הדברים. קראו לי נינה ואשמח להסתובב!


איזו שווה הבחורה הזאת. היא פשוט שווה. אין צורך בסופרלטיבים נוספים, ואלוהים הוא עדי שבתחום אוצר המילים אינני מתקשה, אבל כשאפשר לצמצם ברטוריקה הרי זה מבורך- נינט טייב, שווה.



מה מוביל לפרץ הנינט'יזם הזה? הו, טוב ששאלתם. כבר חודשיים בערך שמחכות אצלי במחשב תמונות לוהטות משתי הופעות חיות מהממות שראיתי. חודשיים כן? במקור חשבתי שאכתוב פוסט על כל הופעה, בכל אופן, בלוג לייף סטייל, מזמן לא הייתה פה קצת מוזיקה...אבל אז החלטתי לאחד את שתי ההופעות לכדי פוסט אחד בסימן רוק-צ'יקס, או לחלופין "הנשים השוות שגרמו לי לחזור הביתה ולהוציא את הגיטרה החשמלית מתחת למיטה ולתת בראש". אלניס מוריסט, מאחוריך.



ההופעה הראשונה הייתה של רונה קינן, שארחה את נינט בבארבי.
הו רונה, ההולי-גרייל של הבנות שאוהבות בנות. פייר? התאהבתי טוטאל-לוסט.
באתי בשביל השירים המעולים, הקול הענוג (אלוהים, הקול הזה...אני יכולה להקשיב לה שעות קוראת את מדריך "המקצוענים" של ג.יפית...), הדיסטורשן במקומות הנכונים וכל הג'אז (נו טוב, הרוק) הזה, והופתעתי לגלות אישיות בימתית כובשת, אמיתית, מלאה בהומור מהזן העצמי ובעיקר, עם טונות של כריזמה. חמושה בסטיילינג מרהיב וללא רבב היא מנצחת על ההופעה מול קהל מאוהב, שרק עסוק בלהחזיר לה אהבה כל הערב. הרבה זמן לא נתקלתי בקהל כזה.



ואז היא קוראת לה, למאמי הלאומית המומרת, זו שחזרה בתשובת ליברפול וסגרה את הדלת על ניצנים, בשמלת מיני לבנה ועקבים מלאי כוונה, חמושה בכוס ויסקי וגיטרה חשמלית, מלאה בפוזה מעושנת אבל מהסוג שאני לגמרי לגמרי מאמינה לו, והן מתחילות לתת בראש. אוף, כמה זה היה כובש. קצת מהשירים של רונה, קצת של נינט, קצת קאברים, ואז, מעמד מיתולוגי, "ים של דמעות", ההוא שאין להזכיר את שמו, בביצוע מחודש ואקוסטי בפינה של קיבוץ גלויות. סה"כ ערב מרטיט שהוביל אותי לשתי מסקנות: 1, אני חייבת להתחיל לשלוט בגיטרה החשמלית שלי, ו-2, איזה באסה להיות סטרייטית. מה זה? מה מגניב בזה? זה כאילו...לא מגניב.





ההופעה השנייה התקיימה בהאנגר 11 בערב חג האהבה של רוצחי היהודים הקדושים (הרוצחים קדושים, כן? לא היהודים. סיינט וולנטיין עלק....). העמסתי לי את המורה לפסנתר והלכנו לראות את שלומי שבן אול-מייטי, ובמת ה-360 מעלות שבנו לכבודו.



עכשיו,תחזיקו חזק: שלומי שבן, והפסנתר, מארחים שניהם את מארינה מקסימיליאן בלומין, או קרני, או איך שלא קוראים להורסת הזו בימינו, קרן אן (מים שקטים נותנים בראש) והמלכה האם-נ.טייב. מה שנקרא, תשחקנה הנערות לפנינו.


והו, הן משחקות. כל אחת בדרכה, בדמותה, מפלרטטת, מכשפת, כובשת; מפגן נשי שאף גבר אינו יכול לו. ורק שלומי, הגאון, העלה את כולן, אחת אחת, לסשן של 2-3 נאמברים מוזיקלים מעולים, מלויים בנגינת הפסנתר הוירטואוזית שלו, וברביעיית כלי מיתר שבאה לעזרת חבר.



תוסיפו לזה וידאו ארט שמכסה את כל קירות ההאנגר, ותאורת לדים ג-א-ו-נ-י-ת של התאורן (לדים בתוך הפסנתר.. לדים על הקשתות של נגני המיתר... סירייסלי, אני לא אתפלא אם בסתימה בשן של שלומי התאורן גם תקע לד, אין חור שהוא לא הגיע אליו...
הבנתם? אין חור...?  (איה, סתמי.)  הבנתם..סתמי...?סתימה....? (אוי סתמי כבר.)



בקיצור, עם נינט או בלעדיה, אלו שתי הופעות שאתם רוצים לראות: "המראות ונחיתות" של רונה, ו"מגדל הפזמון" של שלומי (שזו הייתה הפעם השנייה שראיתי אותה). עכשיו תסלחו לי, אני הולכת להמציא שיר בעזרת חמשת האקורדים שאני כבר יודעת.
היי, זה עבד למשינה.



יום שבת, 22 בדצמבר 2012

TLV does Fashion Week


אז ניסינו להבין, לירון ואני, איך לעזאזל אנחנו מכניסות את עצמנו לתצוגות של שבוע האופנה. האם באמתלה של בלוגרית אופנה? נו באמת. זה בלוג פחממות פה. בואו נודה באמת. האם בהתגנבות יחידים מפתחי האוורור? לירוי יפה מידי בשביל זה ואני מטר שישים. סולם גנבים פרודוקטיבי לא ייצא מזה. אז אמרנו נואש וקיבלנו את גורלנו כפשפשי העם היושב בציון וייראה את התצוגות בשידור חי ב-Xnet. ואז היא הגיעה. יציאת המאה. אמא (!) שלי (!!!) קיבלה הזמנות (!!!). ויענו, בשיא הנונשלנטיות שאלה אותי אם מעניין אותי לבוא. כאילו, הא? מה? מאיפה באת לי עכשיו?! זה לא מספיק שאבא שלי עושה קולות של פאשניסט ("פשש..איה..שרשרת סוס..כמו של נינט" - הוא אשכרה אמר לי את זה!) עכשיו אמא שלי מראה לי מאיפה משתין הדג המקושר?! אז מה מסתבר, שאמא שלי, שלימדה את מדונה מה זה להמציא את עצמך מחדש כל כמה שנים, הייתה בשנות השמונים מורה. של אפרת קליג. יפ, מנשות הקוטור הפריזאי של הביצה הקטנה שלנו. וכמו כל "מורה לחיים" גם היא זכתה בכרטיסים לשורה הראשונה (!) בתצוגה של אפרת. וכך מצאתי עצמי מנצחת את השיטה ומשיקה כוס מבעבעת של שמפניה (סתם, הכי פפסי מקס) באוהל הכי מבוקש בעיר, בואכה רחוב מנחם בגין. ללירוי היה תור לגוונים.

חווית משתמש ראשונה הבהירה לי שאני לא בפריז, ושאפשר להוציא אוהל מתוך המתחם הסיטונאי, אבל אי אפשר להוציא את המתחם הסיטונאי מהאוהל. התור הבלתי אלגנטי בעליל (וזה אנדרסטייטמנט) לכרטיסים הפיזיים למתחם היה חוויית הישרדות מהסוג שרק הלבנט המהביל מסוגל לספק. דחיפות, צעקות, קומבינות, והכל באווירת "סיגי, תוציאי גם לנו, זה לוגאסי, מוטי לוגסי, אולי על שם אסנת, ואם אין אז זה בטח על קובי"....למות. עכשיו. כדור ברכה. אבל בזה זה נגמר, מהרגע בו כף רגלי דרכה במתחם קבלת הפנים, נותר היה לי רק להסיר את הכובע. שאפו לאנשים הטובים בגינדי (טפו! אינטרסים! קפיטליזם! שקרכלשהו! הנה..יצאתי ידי חובת מוסר סוציאליסטי כלשהי...) שנתנו למוטי רייף כסף אמיתי כדי לעשות פה שבוע אופנה שיקי ומעורר את הבלוטות. אחח..מוטי רייף. חתיך. פעם, באיזה ארוחת ערב ברנז'אית שנקלעתי אליה הוא שר לי באוזן את "איה" של שושנה דמארי. זה היה קסום (בשבילו) ואירוטי (בשבילי). נו שוין.


המתחם היה מעוצב למשעי, סקסי על גבול הסליזי, אבל בקטע טוב. באמת. זוהר במידה הנכונה, מעורר במידה הנכונה (המוזיקה הייתה מצויינת והוידאו ארט מוצלח), ויחד עם המזון, המשקאות וצוותי הצילום שהרבו בפלאשים, היה פור-פליי מבריק לקראת הכניסה לחלל התצוגה.




אז נכנסנו והתיישבנו. ועוד לפני שהתחילה התצוגה האמיתית היה על מה להסתכל. השורה הראשונה (האמיתית, מסתבר ששורה מספר 1 היא לא באמת קו רצפה...) הייתה מלאה בכל מיני בלוגרים וסטודנטים לאופנה חמודים, שעשו כמיטב יכולתם לדפוק הופעה אופנתית מחד, אך לא מתאמצת מאידך. ממש רואים את המאמץ הניכר בלוק ה"לא מתאמץ".הם היו חמודים. הייתי מבסוטה עליהם.




ואז יצאנו לדרך. המוזיקה נתנה את האות, ובזו אחר זו יצאו להן בחורות רזות מאוד למסלול המואר, והציגו קולקציית קוטור נשית וזוהרת מבית האופנה של אפרת קליג. תכלס, הופתעתי. כי אפרת ידועה דווקא בדגמים הפומפוזיים, הגדולים מהחיים, המפוסלים והבלתי מתנצלים שלה. האישה יודעת הוט קוטור. ודווקא פה הדגמים היו יותר צמודים, קלים לעיכול, מאוד יפים ובעיקר נגישים, כאלה שאפשר ללבוש ישירות "אוף ד'ה ראנווי". פלטות של קרם, צהוב לימון, שוקינג פינק, וכמובן שחור ולבן, הרכיבו קולקציה מאוד מחמיאה, עם דגמים שהרבה נשים היו שמחות לאמץ לארונן הפרטי.


אבל העקבים. פאק, מה יהיה עם העקבים, מה? למה? למה? למה לתקוע את בנות ישראל האומללות בנעליים הבלתי אפשריות האלה, למה? זה לא גבוה. אני מכירה גבוה. זה בלתי אפשרי אנטומית. וזה, מבחינתי, לירות לעצמך ברגל. ולא רק מילולית. שהרי שני פרמטרים לא מבוטלים בהצגה של בגד הם התנועה שלו והאטיטוד של מי שנושא אותו. אז כשהמבטים המ-ב-ו-ע-ת-י-ם של הבנות, חוברים לתנועה של עקב-בצד-אגודל על 0 קמ"ש, הבגד לא זז. והאטיטוד, נאדה. ראיתי את זה בהרבה תצוגות אחרות באותו השבוע, וראיתי כמה טוב זה עשה בתצוגות האחרות, בהן העקבים היו נוחים והגיוניים, ואיזה פוש זה נתן להליכה של הבנות ולקצב של התצוגה כולה. רק יחידת סגולה אחת הצליחה להוריד לי את הלסת לרצפה למרות מגבלות ההגבהה, איזו בלונדינית, שרק אותה בערך צילמתי, וגם היא, לדעתי, איזה ייבוא אישי מדנמרק או משהו כזה...


אבל באמת, סה"כ, מעבר לקיטור שהוצאתי פה על סוגיית העקבים שבאמת באמת הוציאה אותי מדעתי, היה אירוע משובח.
בכלל, לאורך כל השבוע צפינו לירון ואני בתצוגות ונהנינו מכל רגע. רייף הצליח לגייס לשורותיו את טובי המעצבים בזירה המקומית, ויחד עם אסף זיו ומרסלו בורלון הרימו כאן שבוע אופנה אמיתי, שיקי, מתוחכם, שחוגג את העשייה המקומית, ואינשאללה, פותח לה דלתות לעולם הגדול. התצוגות של דורית בר אור ושל אלון לבנה היו לא פחות ממרהיבות, הפתיח של התצוגה של אוברזון עצר את נשימתי, והנגישות של השידורים הישירים מהאוהל ברשת הפכה את כל החוויה לכיפית ומעוררת חשק לעוד. סחתיין. לחיי שבוע אופנה שלישי מוצלח, בשנה הבאה בגינדי הבנויה.