Wicked

טוב. בואו נפתח את זה. אני GEEK. כאילו...אפשר ללכת סחור סחור, אבל לי יש נטייה להאריך איפה שלא צריך. אז הנה, שיעור ראשון בעריכה עצמית- קאט טו ד'ה צ'ייס, אני GEEK. DORK. חננה בננה.
וכמו כל גיקית המכבדת את עצמה גם עלי לאחוז בפרוורסיה מטרידה מתחום הפנטזיה-מדע-בדיוני-שקרכלשהו המסופקת לשכמותינו ע"י תעשיית הסרטים, ואני, מכובדיי, נפלתי למאגיה.
פוטר. הארי פוטר. האיש והמושקוף הלוהטים.
אין מה לומר, אני נועדתי להיות קוסמת.

(איף. איזו מילה נוראית בעברית. מה אני, צ'יקו ודיקו?! איפה הסקס אפיל בזה?!)
הו, איזה עולם מרהיב של יופי ואסתטיקה, של כשפים ושיקויים, של אש ונחשים, ועוד לא התחלנו לדבר על האקססוריז הנחשקים! הגלימות הארוכות, השרביטים, ונו באמת, היש משהו יותר מעלף ממצנפת?!

 

 

אם כך, אין זה יהיה מוזר כשאספר שכבר שנתיים כמעט אני מפנטזת על ביקור באולפנים של WB באנגליה, ועל האפשרות לחוות את העולם הזה מקרוב, ואין זה יהיה מוזר לספר שאכן עשיתי זאת, והתרגשתי (כן, התרגשתי), משל הייתי טיירה בנקס בהדחה של דוגמנית-לא-יפה-משכונת-מצוקה באמריקה'ז נקסט טופ מודל!
 

 

יואו, איזו השקעה. אין לתאר. הסטים המקוריים, התלבושות, האפקטים המיוחדים, המבנים, הבובות, הגרפיקה...הכל הכל שם. הכל. רק מקרוב אתה מתחיל להבין כמה תשומת לב מוקדשת לכל פיפס ופיפס בכל אלמנט, על מנת ליצור עולם אמין ומזמין כמו זהו של Hogwarts.

בכלל, אחד הדברים שהכי הדהימו אותי, זה השימוש המאסיבי באמצעים טכנולוגיים, מרובוטים ועד עיבודי מחשב, על מנת ליצור עולם כל כך אנושי וחם. ים של חיישנים וסיבים אופטיים חוברים במאמץ משותף רק כדי לגרום לחפצים דוממים (נגיד, ספר) לחייך ולכעוס ולצחוק ומה לא. זה פשוט לא יאמן. בכלל, אפשר להשאיר את הציניות בבית, היא לא שורדת את דלתות הכניסה לטירה. תוך שנייה אתה הופך למרשמלו אנושי מוקסם ומרותק.

 

עכשיו, יש בעיה. אני, באופי שלי, הכי כוחות האור. באמת. אני פאקינג דובון אכפת לי. אבל בתשוקותיי הכמוסות, אני הכי כוחות האופל! אין מה לעשות, הם מקבלים את הצד היותר שווה של חוזה ההעסקה. הבגדים יותר יפים, הסטיילינג יותר מרשים, הטקסטים יותר שנונים, הבדיחות יותר מתוחכמות, והכי חשוב - התאורה יותר מחמיאה (הלו?! Has Gila Almagor taught us nothing ?!)

בכלל, יש יותר כריזמה באופן כללי. לכן, לא תופתעו לשמוע שהחונטה הלוהטת של ה-Death Eaters דיגדגה לי את בלוטות ההתלהבות יותר מביתם של משפחת ויזלי (חמים ונעים ככל שיהיה....).
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חולה על הקוסמים המוכשרים של גריפינדור, אבל בסלית'רין לובשים שחור ויש להם נחש בלוגו! נחש!! דאמיט, אפילו השם שלהם יותר יפה!!! אוף. לנצח אקרע בין נאמנותי לסיריוס בלאק ומשיכתי ללוציוס מאלפוי. אני אישה של ניגודים. ושל דרמות. אין, הכי יונה וולך של רציף 9 ו-3/4.... 

 

 
ניגודים שמיגודים, בדבר אחד הייתי עקבית לאורך כל השנים – אהבתי הפולחנית והבלתי אמצעית לסוורוס סנייפ.
אח....פרופסור פרופסור.. You had me at Avada Kedavra.
אלן ריקמן אהובי, בתפקיד חייו (כן, חייו! למרות... שבעצם...התפקיד האדיר שלו ב- DOGMA......איה את מתפזרת!) כפרופסור האניגמטי והכריזמטי. הו, כוחו של השקט. כמה אימה. כמה שיק. כמה סטאר-פאוור! באש ובמים, בעליות ובמורדות, הז'יטונים שלי תמיד היו עליו ומעולם לא התקפלתי. רק ככה לוקחים את כל הקופה. מממ... סנייפ, רקח לי שיקוי!

 

 זהו, חזרה למציאות. אין יותר מטאטאים מעופפים, אין טירות, אין שרביטי קסם. חזרה לפז'ו 206 עם כתמי פיקוסים חונה על אדום לבן ברמת גן גבול בני ברק. וולדרמוט הוא פקח חניה ופרופסור מק'גונגל היא ועד הבית. שיט, עוד לא שילמתי לה. שיט. Evanesco!

 

 

 

 

 


 

Blog Day 2012

אז מסתבר שאתמול, 31.8, היה ה-Blog day, שזהו יום שבו כל בלוג מפרגן לחמישה בלוגים אחרים, שעושים לו נעים בצג. אני, בתולת בלוגיספרה שכמותי, לא הייתי מודעת לעניין (אני לא מבינה למה לא הגיע לי איזה מזכר, אין ארגון? הסתדרות? ועד עובדים? משהו?!), עד שמצאתי את הבלוג שלי בעמדת המפורגנים, אצל מור כפר'עליה, שעל הבלוג שלה אפרט כאן אטוטו. אז קראו לי שוברת מוסכמות, קראו לי מורדת, באיחור אופנתי של יממה - בלוג דיי ב-1.9 יוצא לדרך!

park & cube
הבלוג ההורס (מהתמונה הפותחת) של שיני פארק הלונדונית, הוא באמת אחד היפים. מתעסק בעיקר בלייף סטייל עם נטייה מובהקת לאופנה. עכשיו, השיני הזאת, שתהיה בריאה, סידרה לעצמה ג'וב מהחלומות. מכיוון שיש לה טריליונ'תלאפים קוראים, היא עושה כל מיני פוסטים "מטעם" (נגיד פה, הרמס!), וככה מוצאת את עצמה משוטטת בעולם "מטעם", אוכלת במסעדות "מטעם", מתארחת במלונות "מטעם" וכל ה"מטעם" שנשאר לי זה ה"טעימות" שהיא מנציחה בצורה כל כך מרהיבה בעדשת המצלמה שלה. אין מה לומר, הבחורה גאון מסחרי. לזכותה יאמר שהבלוג לא מוכתם במינימום של "מסחריות" והכל מאוד שיקי ומדוייק. מסוג הבלוגים שהם אחלה אסקפיזם באמצע היום, אפילו בלי לקרוא מילה. רק להתענג על התמונות המפתות.

Morcake
הבלוג של מור הוא הבלוג הכי מצחיק ברשת. אין, חולה על הבחורה הזאת ועל אף שכל ההמלצה הזו הולכת להישמע כמו "לא, את מהממת בעצמך!" כנגד ההמלצה שלה על יורס-טרולי, אתם תהיו חייבים להאמין לי שאני אובייקטיבית ונקיית כפיים לחלוטין. אז מעבר לעובדה שיש לי קינאת בלוגיסטים לטקסטים שלה (מלא דיבורים עם עצמה תוך כדי...יענו, אין מסננת), יש לי תשוקה עזה למתכונים הדקדנטים שלה, שמורכבים בעיקר משלושת אבות המזון - שוקולד, בננות וחמאת בוטנים. כנסו כנסו, אחת שיודעת.

אז מה את עושה כל היום?
הבלוג של אפרת שם את ה-porn ב-food porn. הבחורה לא מרחמת, וממקום מושבה בירושלים בירתנו, היא מרביצה בי פעם אחר פעם צילומים אירוטיים של מיני מזונות, שלצד המתכונים הכל כך כיפיים וברורים, גורמים לי להאמין שאני אשכרה יכולה להכין את זה בעצמי וזה ייצא חתיך וחושני באותה מידה. בהיכרותי עם עצמי ועם היכולות הקולינריות שלי, אני חושבת שאני פשוט הולכת לעשות איתה איזה ברטר - היא תכין, ואני אנקה לה ת'בית או משהו...העיקר שתעניק לי רגע פרטי במחיצת בצק פריך...
אפרת היא גם זו שהכירה לי את שני הבלוגים הבאים:

 The forest feast
אחד היפים. נקודה. מדובר בצלמת אוכל ניו-יוקית, שעברה לגור...כאילו ... אין דרך טובה יותר לנסח את זה...מממ.. ביער. ליטרלי. כל מה שארחיב פה ייחטא לחוויה של לשוטט בין הפוסטים ההורסים שלה, אבל אני רק אתן את הזוית האישית שלי. לי, באופן אישי, הרבה יותר קוסם לראות את חווית האירוח שלה מאשר המתכונים. היא מצלמת אוכל באמת באמת מדהים, אבל מה שלי הכי כיף, זה לגלול לסוף הפוסט, ולראות איך היא הגישה את הארוחה. האוירה של היער, של שרשרת המנורות, של הנרות, של סידור השולחן ובעיקר- של החברים שבאים ונהנים, כל אלו לוחצים לי על כל בלוטות הקינאה, כמי שכל כך אוהבת לארח, ומתגוררת בתוך קופסת נעליים ברמת גן בואכה בני ברק.

לא על החסה לבדה
בלוג מתכונים טבעוני. איני טבעונית, אבל בא לי לאכול כל מנה ומנה שהבחורה הזו מכינה. שוטטתי בהמון בלוגי מתכונים טבעוניים. כן כן, אני מתחבטת בשאלות מוסריות כאלה ואחרות בנוגע לאישיו. כולם, אבל כולם, נראו כמו משהו שמישהו כבר אכל. סירייסלי. צילומים כל כך.....בעעע@#@#$... ואז היא הגיעה. אין מה לומר, הבחורה עושה חסד עם קהילת הטבעונים. היא צריכה להיות ראש ממשלת הטבעונים! לא יודעת מה הטעם של הדברים, אבל אני יכולה להבטיח לכם- אם הם טעימים כמו שהם מצטלמים- הולי גווקאמולי (גווקאמולי זה טבעוני!)!

זהו, יש עוד המון בלוגים מומלצים ברשימת ה-my online favorits, ועד לשנה הבאה- לחיים!

Ice cream & Za'atar

בראשית היה הבלוג. ובראשיתו של הבלוג החדש עשיתי מעיין  note to self, לנסות ולשמור את נושאי הפוסטים בארץ המובטחת, זו זבת החלב, הדבש והגיא זוארץ. אין דבר יותר נחמד מלהמליץ על משהו שממוקם ממש מעבר לפינה. פוסטים מהגלות, לעומת זו, מביאים איתם ארומה קלה של "הו שאנז אליזה, כמה קסם, חבל שאני מחפש חניה בחום המהביל של פלשתינה כבר 45 דקות..". אבל עם כל זאת, יש לי משהו אחד להוציא מהסיסטם, כי אין מה לעשות, כשמדובר בפחממות ריקות וסוכרים חוסמי עורקים - חובת הדיווח היא בגדר שליחות מבחינתי! יאם יאם יאם - היר איי קאם! (הבלוג מתרגל שימוש בשפה זרה). אז שוב לונדון, אבל הפעם - קולינריה. שני מקומות שגיליתי בביקורי האחרון ושווים לרשום בצד לפעם הבאה שתתכננו להחתים דרכון בממלכה המאוחדת.

הראשון הוא ספק פטיסרי, ספק שוקולטרי, ספק מאפייה, ספק בית קפה. אבל למען הסר ספק - זה גן עדן עלי אדמות.
נעים להכיר - Cocomaya, המקום המתהדר באתר האינטרנט הכי מבאס ביקום. באמת, פויה של עבודה. אז ככה על הדרך, אמליץ על דף הפייסבוק של המקום שיותר עושה חסד עם שלל התענוגות שהוא מציע. במקום יש שפע של לחמים, מאפים מכל הסוגים והמינים, עוגות, עוגיות, שוקולדים ושאר הרפתקאות קריוס-ובקטוס שכאלו. איפה הקאצ'? אהה! תמיד יש קאצ' בחיים האלה..ובכן, הממלכה הפלאית של Cocomaya ממוקמת בשכונה ... ממממ ... די ערבית במרכז לונדון. עכשיו, רק כדי לעשות סדר, אנחנו מדברים ממש על מרכז לונדון, 5 דקות הליכה מאוקספורד-סטריט, בעיר שגם ככה כולה כבר ערבית לגמרי. לגמרי. אתה לא מתרגש מזה ואווירת הדו-קיום גורמת לך להרגיש שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם. סלאם. רק מה, להלך במשך כמה דקות בשכונה שכולה כתובה בישמעאלית, זה קצת לא נעים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. זה גדול מאיתנו, אין מה לעשות. אבל אל חשש, אין מדובר בשטח אוייב, אלא במה שנקרא (ויסלחו לי על הביטוי המביך והמזעזע שאשלוף פה בנימה צינית) - "ערבים טובים". אז למה אני מתעכבת על כל הזוית הערבית של הבצק? ובכן, כי מהפיוז'ן הזה נוצר המאפה הגאוני ביותר שטעמתי בחיי - קרואסון זעתר! מדובר בהמצאה מבריקה, מועמדת לגטימית בעיניי לפרס נובל לפחמימות, ומגלמת בתוכה קרואסון חמאה קטן סטנדרטי, שבגלילתו ובציפויו, מתהדר בשמן זית עם זעתר. הו בייבי! את מי צריך לשחד כדי להכין לי כאלה בארץ?! הבחורה הישראלית (תמיד יש אחת כזו) שעובדת במקום, פוצצה אותנו בכאלה על חשבון הבית לקחת איתנו לדרך. והם היו נהדרים גם בסוף היום וגם למחרת!

המקום השני הוא גלידריה. אבל לא סתם גלידריה, אלא הצד האפל של הגלידה...
תנו כבוד ל-The Icecreamists וסמכו על הבריטים שימצאו את הטוויסט הפטישיסטי בעולם התמים של הגלידה.
מדובר על גלידריה באוירת פאנק, בריטית להפליא, ששוברת את המובן מאליו שגלידה=לבן, ומכניסה את השחור כצבע שולט. שולט בריהוט, שולט במיתוג, שולט במדי הדומינטריקס של העובדים ואפילו בגביע הגלידה עצמו - שחור משחור! קבלו הצצה לחלל מתוך אלבום ההשקה של החנות בפייסבוק, רק כדי להבין שהחברה האלה לא באו לשחק והם רציניים וקיצוניים להחריד ביחס שלהם לגלידה - זה אפל, זה סקסי, זה דקדנטי, וזה צריך להפתיע אותך במקום שהכי לא תצפה לזה. טעים טעים, וחוויה שאין שנייה לה. פעם הבאה שאתם בקובנט-גארדן, תנו קפיצה ללקק איזו גולגולת...

Carnaby Living

במרכז לונדון, בפנייה של רחוב Regent, ממש ליד חנות הצעצועים המיתולוגית Hamleys, מסתתרת פניה לארץ שכולה טוב. מתחם הבילוי של רחוב קרנבי וסביבתו היה מוקד הביצה הבריטית בשנות ה-60, ירד מגדולתו ושב אליה מחדש בתחילת שנות האלפיים. בקרנבי, על קשתותיו המקוריות וחנויותיו הצבעוניות, תוכלו למצוא בוטיקים אופנתיים לגברים ונשים, חנויות מעצבים, מסעדות מכל גווני הסקאלה הקולינרית, ברים מעודכנים וגם כאלו מסורתיים, מטמוני וינטג' נדירים, ועוד ועוד.
קצרה היריעה מלתת סקירה על כל מה שיש לרחוב להציע, מה גם שהוא באמת מוצג בפירוט ובאופן מקיף באתר האינטרנט של המתחם, כולל פירוט מלא וקישורים לכל בתי הקפה, הברים והמסעדות, אבל אתן פה המלצה על שני מקומות מדליקים.
הראשון הוא מתחם Kingly Court, שמציע ריכוז מכובד של חנויות וינטג', שאוצרות את המלאי שלהם באופן מוקפד ותחת סלקציה בלתי מתפשרת. בגדים, נעלים, תיקים ותכשיטים, מכל התקופות והלוקיישנים, ממתינים בפסאז' של שלוש קומות, שמציע כמובן גם שלל חנויות ומסעדות שונות ומגוונות (ומאפיית קאפקייקים אחת מרהיבה).

המקום השני הוא מסעדה קטנה ומקסימה בשם Kua Aina. רק כדי לחדד את ההזייה, בקרנבי יש שפע של מסעדות נפלאות, מבשר ועד יפני, מאיטלקי ועד אנגלי מסורתי, אבל אני? אני הייתי חייבת לבדוק את המסעדה הזו, שגיליתי באתר האינטרנט של הרחוב. מדובר במסעדת המבורגרים בסגנון הוואי (כן כן, ממש כמו Big Kahuna Burger בספרות זולה...), מעוצבת בסגנון ביקתה קז'ואלית על חוף גולשים, ומציעה אחלה ארוחות שסוגרות את הפינה. אני חשתי שאני חייבת לנסות המבורגר אבוקדו. היה מגניב אש. בלי פאסון, בלי דאווין, חבורה של אנשים שעושים אוכל פשוט באוירה כיפית ובגובה העיניים, שמחים שטעים לך ומחכים שתחזור שוב.