Wicked

טוב. בואו נפתח את זה. אני GEEK. כאילו...אפשר ללכת סחור סחור, אבל לי יש נטייה להאריך איפה שלא צריך. אז הנה, שיעור ראשון בעריכה עצמית- קאט טו ד'ה צ'ייס, אני GEEK. DORK. חננה בננה.
וכמו כל גיקית המכבדת את עצמה גם עלי לאחוז בפרוורסיה מטרידה מתחום הפנטזיה-מדע-בדיוני-שקרכלשהו המסופקת לשכמותינו ע"י תעשיית הסרטים, ואני, מכובדיי, נפלתי למאגיה.
פוטר. הארי פוטר. האיש והמושקוף הלוהטים.
אין מה לומר, אני נועדתי להיות קוסמת.

(איף. איזו מילה נוראית בעברית. מה אני, צ'יקו ודיקו?! איפה הסקס אפיל בזה?!)
הו, איזה עולם מרהיב של יופי ואסתטיקה, של כשפים ושיקויים, של אש ונחשים, ועוד לא התחלנו לדבר על האקססוריז הנחשקים! הגלימות הארוכות, השרביטים, ונו באמת, היש משהו יותר מעלף ממצנפת?!

 

 

אם כך, אין זה יהיה מוזר כשאספר שכבר שנתיים כמעט אני מפנטזת על ביקור באולפנים של WB באנגליה, ועל האפשרות לחוות את העולם הזה מקרוב, ואין זה יהיה מוזר לספר שאכן עשיתי זאת, והתרגשתי (כן, התרגשתי), משל הייתי טיירה בנקס בהדחה של דוגמנית-לא-יפה-משכונת-מצוקה באמריקה'ז נקסט טופ מודל!
 

 

יואו, איזו השקעה. אין לתאר. הסטים המקוריים, התלבושות, האפקטים המיוחדים, המבנים, הבובות, הגרפיקה...הכל הכל שם. הכל. רק מקרוב אתה מתחיל להבין כמה תשומת לב מוקדשת לכל פיפס ופיפס בכל אלמנט, על מנת ליצור עולם אמין ומזמין כמו זהו של Hogwarts.

בכלל, אחד הדברים שהכי הדהימו אותי, זה השימוש המאסיבי באמצעים טכנולוגיים, מרובוטים ועד עיבודי מחשב, על מנת ליצור עולם כל כך אנושי וחם. ים של חיישנים וסיבים אופטיים חוברים במאמץ משותף רק כדי לגרום לחפצים דוממים (נגיד, ספר) לחייך ולכעוס ולצחוק ומה לא. זה פשוט לא יאמן. בכלל, אפשר להשאיר את הציניות בבית, היא לא שורדת את דלתות הכניסה לטירה. תוך שנייה אתה הופך למרשמלו אנושי מוקסם ומרותק.

 

עכשיו, יש בעיה. אני, באופי שלי, הכי כוחות האור. באמת. אני פאקינג דובון אכפת לי. אבל בתשוקותיי הכמוסות, אני הכי כוחות האופל! אין מה לעשות, הם מקבלים את הצד היותר שווה של חוזה ההעסקה. הבגדים יותר יפים, הסטיילינג יותר מרשים, הטקסטים יותר שנונים, הבדיחות יותר מתוחכמות, והכי חשוב - התאורה יותר מחמיאה (הלו?! Has Gila Almagor taught us nothing ?!)

בכלל, יש יותר כריזמה באופן כללי. לכן, לא תופתעו לשמוע שהחונטה הלוהטת של ה-Death Eaters דיגדגה לי את בלוטות ההתלהבות יותר מביתם של משפחת ויזלי (חמים ונעים ככל שיהיה....).
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חולה על הקוסמים המוכשרים של גריפינדור, אבל בסלית'רין לובשים שחור ויש להם נחש בלוגו! נחש!! דאמיט, אפילו השם שלהם יותר יפה!!! אוף. לנצח אקרע בין נאמנותי לסיריוס בלאק ומשיכתי ללוציוס מאלפוי. אני אישה של ניגודים. ושל דרמות. אין, הכי יונה וולך של רציף 9 ו-3/4.... 

 

 
ניגודים שמיגודים, בדבר אחד הייתי עקבית לאורך כל השנים – אהבתי הפולחנית והבלתי אמצעית לסוורוס סנייפ.
אח....פרופסור פרופסור.. You had me at Avada Kedavra.
אלן ריקמן אהובי, בתפקיד חייו (כן, חייו! למרות... שבעצם...התפקיד האדיר שלו ב- DOGMA......איה את מתפזרת!) כפרופסור האניגמטי והכריזמטי. הו, כוחו של השקט. כמה אימה. כמה שיק. כמה סטאר-פאוור! באש ובמים, בעליות ובמורדות, הז'יטונים שלי תמיד היו עליו ומעולם לא התקפלתי. רק ככה לוקחים את כל הקופה. מממ... סנייפ, רקח לי שיקוי!

 

 זהו, חזרה למציאות. אין יותר מטאטאים מעופפים, אין טירות, אין שרביטי קסם. חזרה לפז'ו 206 עם כתמי פיקוסים חונה על אדום לבן ברמת גן גבול בני ברק. וולדרמוט הוא פקח חניה ופרופסור מק'גונגל היא ועד הבית. שיט, עוד לא שילמתי לה. שיט. Evanesco!

 

 

 

 

 


 

All the right girls

אני רוצה להיות נינט. סרייסלי, כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות נינט.
נכון, קצת בעייתי שבגיל 31 אני עושה שימוש בביטוי "כשאני אהיה גדולה", ונכון, יש בעיה לוגית עם זה שנינט... ממממ... קטנה ממני בשנה, אבל חוץ מבעיות מינוריות ושוליות אלה אני לגמרי עומדת מאחורי הדברים. קראו לי נינה ואשמח להסתובב!

איזו שווה הבחורה הזאת. היא פשוט שווה. אין צורך בסופרלטיבים נוספים, ואלוהים הוא עדי שבתחום אוצר המילים אינני מתקשה, אבל כשאפשר לצמצם ברטוריקה הרי זה מבורך- נינט טייב, שווה.

מה מוביל לפרץ הנינט'יזם הזה? הו, טוב ששאלתם. כבר חודשיים בערך שמחכות אצלי במחשב תמונות לוהטות משתי הופעות חיות מהממות שראיתי. חודשיים כן? במקור חשבתי שאכתוב פוסט על כל הופעה, בכל אופן, בלוג לייף סטייל, מזמן לא הייתה פה קצת מוזיקה...אבל אז החלטתי לאחד את שתי ההופעות לכדי פוסט אחד בסימן רוק-צ'יקס, או לחלופין "הנשים השוות שגרמו לי לחזור הביתה ולהוציא את הגיטרה החשמלית מתחת למיטה ולתת בראש". אלניס מוריסט, מאחוריך.

ההופעה הראשונה הייתה של רונה קינן, שארחה את נינט בבארבי.
הו רונה, ההולי-גרייל של הבנות שאוהבות בנות. פייר? התאהבתי טוטאל-לוסט.
באתי בשביל השירים המעולים, הקול הענוג (אלוהים, הקול הזה...אני יכולה להקשיב לה שעות קוראת את מדריך "המקצוענים" של ג.יפית...), הדיסטורשן במקומות הנכונים וכל הג'אז (נו טוב, הרוק) הזה, והופתעתי לגלות אישיות בימתית כובשת, אמיתית, מלאה בהומור מהזן העצמי ובעיקר, עם טונות של כריזמה. חמושה בסטיילינג מרהיב וללא רבב היא מנצחת על ההופעה מול קהל מאוהב, שרק עסוק בלהחזיר לה אהבה כל הערב. הרבה זמן לא נתקלתי בקהל כזה.

ואז היא קוראת לה, למאמי הלאומית המומרת, זו שחזרה בתשובת ליברפול וסגרה את הדלת על ניצנים, בשמלת מיני לבנה ועקבים מלאי כוונה, חמושה בכוס ויסקי וגיטרה חשמלית, מלאה בפוזה מעושנת אבל מהסוג שאני לגמרי לגמרי מאמינה לו, והן מתחילות לתת בראש. אוף, כמה זה היה כובש. קצת מהשירים של רונה, קצת של נינט, קצת קאברים, ואז, מעמד מיתולוגי, "ים של דמעות", ההוא שאין להזכיר את שמו, בביצוע מחודש ואקוסטי בפינה של קיבוץ גלויות. סה"כ ערב מרטיט שהוביל אותי לשתי מסקנות: 1, אני חייבת להתחיל לשלוט בגיטרה החשמלית שלי, ו-2, איזה באסה להיות סטרייטית. מה זה? מה מגניב בזה? זה כאילו...לא מגניב.

ההופעה השנייה התקיימה בהאנגר 11 בערב חג האהבה של רוצחי היהודים הקדושים (הרוצחים קדושים, כן? לא היהודים. סיינט וולנטיין עלק....). העמסתי לי את המורה לפסנתר והלכנו לראות את שלומי שבן אול-מייטי, ובמת ה-360 מעלות שבנו לכבודו.

עכשיו,תחזיקו חזק: שלומי שבן, והפסנתר, מארחים שניהם את מארינה מקסימיליאן בלומין, או קרני, או איך שלא קוראים להורסת הזו בימינו, קרן אן (מים שקטים נותנים בראש) והמלכה האם-נ.טייב. מה שנקרא, תשחקנה הנערות לפנינו.

והו, הן משחקות. כל אחת בדרכה, בדמותה, מפלרטטת, מכשפת, כובשת; מפגן נשי שאף גבר אינו יכול לו. ורק שלומי, הגאון, העלה את כולן, אחת אחת, לסשן של 2-3 נאמברים מוזיקלים מעולים, מלויים בנגינת הפסנתר הוירטואוזית שלו, וברביעיית כלי מיתר שבאה לעזרת חבר.

תוסיפו לזה וידאו ארט שמכסה את כל קירות ההאנגר, ותאורת לדים ג-א-ו-נ-י-ת של התאורן (לדים בתוך הפסנתר.. לדים על הקשתות של נגני המיתר... סירייסלי, אני לא אתפלא אם בסתימה בשן של שלומי התאורן גם תקע לד, אין חור שהוא לא הגיע אליו...
הבנתם? אין חור...?  (איה, סתמי.)  הבנתם..סתמי...?סתימה....? (אוי סתמי כבר.)

בקיצור, עם נינט או בלעדיה, אלו שתי הופעות שאתם רוצים לראות: "המראות ונחיתות" של רונה, ו"מגדל הפזמון" של שלומי (שזו הייתה הפעם השנייה שראיתי אותה). עכשיו תסלחו לי, אני הולכת להמציא שיר בעזרת חמשת האקורדים שאני כבר יודעת.
היי, זה עבד למשינה.

White men can't jump



תכונות שמושכות אותי במין החזק: כישרון פנומנאלי (לא משנה באיזה תחום, גם בעסקים או בטכנאות שיניים), כריזמה, יכולות ניהול (מולטיטאסקינג עושה לי רטטים) וחוכמה. אקספוזיציה זו באה להקדים הסבר לעובדה שההופעה של רייכל מבחינתי היא כמו פור-פליי של שעתיים. פורנו אינטלקטואלי. לא יעזור, הבנאדם יודע את העבודה. אבל עוד נחזור לזה.

אז נסענו להופעה של הפרוייקט של עידן רייכל בבריכת הסולטן. בפעם הרביעית.
כן כן, כבר טחנתי את ההופעה הזו קוואטרו פעמים, וכנראה שאמשיך לראות אותה גם חמסה פעמים, כי היא פשוט לא נתפסת. כל פעם שאני רואה אותה - חוויה מעצימה ומרוממת נפש. חגיגה פסיכית של מוזיקה שלא נותנת לך להישאר אדיש.

את זה שהוא כותב ומלחין ומעבד כמו שד משחת כולם כבר יודעים. אבל איך שהוא בונה הופעה.........
הופעה צריך לדעת לבנות. זה כמו מסע שבו לוקחים אותך יד ביד עד הקתרזיס. בונים מתח, מרימים ווליום, מעלים הילוך, הכל צריך להיות בנוי כמו שצריך כדי שלא יהיו "ברקסים" כאלה שבהם הקהל הולך לאיבוד. אין שם. אין ברקסים. אתה מהופנט במשך שעתיים שלמות, שבהן אתה מכיר את כל השירים, וגם את אלו שלא, אתה קולט תוך 3 שורות. כמה משפטים באמהרית יושבים על אותו מקצב והופה היי - שיר חדש ומגניב אש!

הוא "סייכו" רציני, הבחור. אין שנייה על הבמה שבה הוא לא יודע בדיוק מה מתרחש. אין ספונטניות. הכל מכוריאגרף לחלוטין. ועדיין, לא רואים את זה ולא מרגישים את זה. כמו כל קונטרול פריק שמכבד את עצמו, העיניים שלו מסמנות לכל נגן ולכל זמר, הוא הולך לצד השני של הבמה.. רוקד קצת .. חוזר לפסנתר.. וחוזר חלילה. פסיכי, תכלס. וזה אשכרה עושה לי את זה. יפ, אני קלישאה, כבר סופר רבות בנושא. אה, וגם הייתה לו יומולדת.

הבמה מפוצצת באנשים מוכשרים עד כדי חוצפה. הנגנים הכי טובים בארץ, וצוות זמרים שמרים את הקהל, שנכנע מראש ופשוט מתמסר לקצב. וכאן אנחנו מגיעים לכותרת של הפוסט. לא יעזור, "גברים לבנים אינם יכולים" כמו שתרגמו בארץ. חסר שם איזה גן בסיסי של גרוב, שמיטיב כל כך עם מבורכי הגן האפריקאי. הם פשוט לא רואים ממטר את שאר חברי ההרכב. כשזה מגיע למוזיקה, הם לא צריכים להתאמץ, משתלטים על הבמה בקולות מעולים, רוקדים כאילו אין להם עצמות בגוף, הווייב כל כך חזק, שזה פשוט לא כוחות.

וכברה... הו כברה...שתהיה לי בריאה ז'ותי. אף פעם לא חיבבתי אותה במיוחד. בימיה הראשונים כשהתגלתה בכוכב נולד לא הבנתי מה רוצים ממנה וטענתי שהיא מוערכת יתר על המידה. אבל פה...פה זה המופע של כברה קסאי. כל השאר זה רק תירוץ. תפאורה אנושית. היא פשוט מ-ה-פ-נ-ט-ת. פראית כמו חיה, לא מחשבנת, כריזמטית למרחקים ארוכים וסקסית שאין לתאר. עושה רושם שהיא גם יודעת את כל זה.

זוכרת שהבטחתי לא להיות "ממליצנית", אבל אם החלטתם לשים כסף ולפרגן לעצמכם הופעה - זה מה שאתם רוצים. אני לא מכירה בנאדם, משום גיל או מין או תת-ז'אנר שלא יהנה עד הגג בהופעה הזו.


"אל תשאלי אותי על אושר,
אולי גם הוא יבוא. כשהוא יבוא -
ירד עלינו כמו גשם" אמן.

 

 

 

Jerusalem, Je t'aime

בפרק הקודם של "הטיול לירושלים" סקרתי את הריליישנשיפ-סטטוס החדש שלי עם מוסד קולינרי מוביל בבירה, וכעת, לפרק השני, שכמו בכל שובר קופות שמכבד את עצמו, צריך לקשור ביחד המון חוטי עלילה שאין ביניהם שום קשר! על כן, הפוסט הבא מתהדר בהפרעת ADD קלה, זרמו איתי.

 

אז כפי שהבטחתי בעבר, ולא קיימתי (הכי חורף שנת 73 מצידי...), אני מקצרת בבלבולי מוח, ומתרכזת בתמונות, שהפעם נלכדו בעדשת המצלמה החדשה וההורסת שלי, שמשחקי הפוקוס שלה הכי גורמים לי להראות מינימום הלמוט ניוטון!
טה דאאאאאם:

נכון, נכון...הלמוט ידידנו אף פעם לא צילם ואזות בלובי של המלון..נראה לי..אבל הכי עפתי על עצמי!

ואם כבר במלון עסקינן, קבלו אותי ביצירת האמנות המודרנית, בסימן סופר-ריאליזם, שאני קוראת לה "טבע דומם, כוסות ליין שלא ייפתח ועוגיות תמרים שקרכלשהו":

והופה הופה - תאורה אחורית!!!

אגב, מיותר לציין ששלוש עוגיות השקר האלה נשארו באותה קומפוזיצה במשך כל הסופ"ש...
כאילו, הלוווו...תמרים ואגוזים אינם קינוח! לשים לי את השיט המתוחכם הזה על הצלוחית הגנדרנית זה הכי מבזה!
היה הורג מישהו לשים לי שם כדור שוקולד של בני אדם?!

אה, והייתה גם בריכה, מה שנותן לי את ההזדמנות להפוך את הפוסט לאינטראקטיבי, בהציגי את המשחק "זהה את התייר הצרפתי בבריכה!":

טוב, זוכרים שהבטחתי קצת ADD? אז הנה זה מגיע:
תמונת רגליים שלי בשעת טיול עצמי (כן כן , לעיתים נחה עלי המיזנטרופיות) בשדרת ממילא. ולאלו שעוקבים (או בנינו, עוקבות...) אלו אכן סנדלי הג'ניפר לופז שכבר הרחבתי על רכישתן בעבר.

 

 

ובלי שום קשר רעיוני - אלו קינוחי פרווה במלון.
זה מקרון?! זו סוכריה עם מקל?! זו עוגיית שוקולד?!
יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע, רק נתקע ונגיד "לא רע בשביל פרווה"...

 

 

טוב, ואי אפשר בלי קצת תרבות, והפעם אני מגיעה אליכם בחסות מוזיאון ישראל האהוב עלי מאוד מאוד.
קבלו המלצה חמה, ואחת קצת פחות. זו שפחות היא 720 מעלות של רון ארד, שקצת אכזבה אותי. כל כך חיכיתי לה, ואני כל כך אוהבת את העבודות שלו, שאשכרה התייצבתי שם בערב הפתיחה! רק מה, כגודל הציפייה....
שלא תבינו לא נכון, זה מאוד יפה ומרשים. אבל הרגיש לי שהתוכן לא ניצל את היכולות הטכניות של המיצג. הקרנת 360, פנורמית, היא ממש מורכבת. בתור מישהי שמתעסקת בוידאו והקרנה, אם היו נותנים לי פלטפורמה של הקרנת 360, הייתי עפה עליה. הייתי יוצרת וידאו שמתייחס לחלל, שמעביר את הצופה חוויה פנורמית פסיכית, שהוא לא מקבל בהקרנה שטוחה. לצערי, רוב העבודות לא ניצלו את הפלטפורמה, והיו די חד מימדיות...קצת הרגיש כאילו נתנו לי מכונית ספורט מדהימה ונסעתי איתה לסידורים בז'בוטינסקי על 30 קמ"ש. המכונית ממש יפה, ועושה הרבה רושם מסביב, אבל לא מנצלת את היכולות הטכניות שלה. חבל. ועדיין, נראה שאנשים נהנו:

ההמלצה החמה היא על התערוכה חסידים: לא רק שחור-לבן, שנותנת הצצה אמיתית לעולם הסגור של הקהילה החסידית בארץ. התערוכה הזו פשוט היממה אותי בהקשר של הרגשות שהיא מייצרת אצל הצופה. אדישות לא באה בחשבון, זה מובן מאליו. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך הרבה רגשות סותרים בבת אחת, כלפי נושא המוצג בתערוכה: קנאה, משיכה, סקרנות, בוז, כעס, רחמים, חמלה, שנאה, בושה, פחד - הכל מהכל-ובמקביל! כל ספקטרום האמוציות, במיוחד אמוציות סותרות, בעת ובעונה אחת. מרתק ומטלטל. ממליצה בחום גבוה.

יאללה, ירושלים אהובתי, עד הפעם הבאה, היה לי לעונג, as always.

 

 

 

Dinner and a show

המקום האהוב עלי בת"א (נו פ'סדר, לא הכי, אבל בהחלט בטופ טרוייקה) הוא הרחבה המחברת בין האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאכסניית התרבות של תיאטרון הקאמרי והמשכן לאומנויות הבמה. כמה הבטחה יש ברחבה הזו. כל ביקור בה יסתיים בנכס רוחני כלשהו, שאני דואגת בשיטתיות ללוות בביקור קולינרי ב"חדר האוכל", שלוקח על עצמו להסעיד את באי מפלצות התרבות שמתצפתות עליו. אז being שומרת המסורת שאני, פיתחתי מסורת שמצמידה בטקסיות ארוחת ערב בשקיעה, לפני כניסה להצגה בקאמרי. יש לי מנוי. אבל עזבו עכשיו קאמרי, זה פוסט כרונולוגי והשמש טרם שקעה.

לחדר האוכל הגעתי לראשונה די בימי הפתיחה שלו, מלווה בצמד החברים המועדף עלי למפגני קולינריה דקדנטיים. אלה אנשים שנהנים לחוות אוכל, וכיף לחוות אותו איתם. פתחנו שולחן מפה עד פתח תקווה (אחת ולתמיד שמישהו יגיד לי מה פשר הביטוי הבלתי מדיד הזה?!) ויצאנו, גרגרנים שכמותנו, מרוצים ונייחים. "חדר האוכל", כמו בקיבוץ, מציע שולחנות ארוכים ארוכים, ותפריט בלתי קיבוצי בעליל. אני אוהבת לשבת בחוץ דווקא, ושם השולחנות הם סטנדרטיים. בחוץ יותר כיף בשעות האלה, רואים את כל האנשים שזורמים להיכל ולתיאטרון, ויש תכונה באויר. יש אוירה של ערב שהולך להיות מבטיח.

הביקור הזה בחד"א (בשלב הזה של מערכת היחסים אנחנו לגמרי בשלב של ראשי תיבות), היה דיאטתי להחריד (עלק), עקב מסיבת בריכה שהונחתה עלי בהתראה של שבוע וחצי. מי (?) מי (??) מי נותן התראה של שבוע וחצי בלבד על מסיבת בריכה (???). שהרי אפילו דיאטת מרק כרוב לא מספיקה כדי להכניס את כל מה שלא מוכנס. איף. החלטתי שבקרב הזה אני נידונה להפסיד, ולכן אעשה את המינימום המצפוני האפשרי. מה זה אומר? שבלב שבור נמנעתי ממנת הפתיחה שבגינה יש להעניק לעומר מילר תואר חסיד אומות עולם, והיא קרם חצילים מלווה בפוקאצ'ת אשמה. האשמה זה לא בתפריט, אבל זה בכל ביס וביס. אוי זה טעים. הפוקצ'ה החמה, בליווי קרם החצילים עם הטעם המעושן והמתיקות של הסילאן, הו, אין לי מילים לתאר את ריקודי העם בהם פוצחות בלוטות הטעם שלי. תחשבו יומני כרמל, בואכה כ"ט בנובמבר. כזה.
לא רק זה, גם לא הזמנתי קינוח! קינוח!! שהרי כל הארוחה היא רק פורפליי לבואה של כוס מוס השוקולד הנהנתני והמרטיט, פרי רקיחתו של ד"ר מילר. איף, כבר אמרתי?
זה השאיר אותי עם השילוש הקדוש של מנות חד"א האהובות עלי- כרובית מטוגנת בטחינה, עלי גפן וסלט אייסברג. הכרובית, הפולנייה הזאת, שכנראה הרגישה שלא מומלץ לי מטוגן, החליטה להעדר מהמטבח באותו יום ולהשאיר אותי רוצה יותר. מניפולטיביות של ירקות מצליבים. לך תבין.

אז קיבלתי בברכה את עלי הגפן הכי טעימים (בהבטחה!) שאכלתי (ואכלתי!) בחיי. טעימים טעימים. חמימים מבפנים וקרירים ברוטבם, ממלאים דיו אך לא מכבידים. מה שנקרא, מריג' מטיריאל. ואז, הו אז, הגיעה אלי במלוא תפארתה- החסה! חצי ראש חסת אייסברג, מלווה בהמון דברים טעימים. רוטב שאני מעדיפה להדחיק את ערכו הקלורי ופשוט להתרכז בטעמו המדוייק להחריד, גבינת פטה בול במרקם, פרוסות שקדים דקות וסלק מקורפץ' כזה בתחמיץ. מבחינתי, למנה קוראים סלט - אז זה סלט! "מה אכלת?" - "אכלתי סלט". תקין. לגיטימי. אמין. (אידי אמין. אני לא).

 טוב, הבטן מלאה ואני מוכנה להזין גם את הנפש. המנוי לקאמרי הוא הדבר הכי משמח שעשיתי למען עצמי בשנים האחרונות. אני אוהבת את הקאמרי. אוהבת את הרפרטואר, את הבמאים והכותבים ואת אנסמבל השחקנים הקבוע. נו אפנס למתחרה העיקרי בקטגוריה (אים נוט ד'את קיינד אוף בלוג), אבל הקאמרי לא רואה אותם ממטר בכל אחת מהקטגוריות מעלה. "האריסטוקרטיים", "משפחה חמה", "אוי אלוהים", "מכולת", "שמו הולך לפניו", "המלט" ועוד רבות, הן הצגות נדירות, מכל סוגי הז'אנרים, שפשוט העבירו אותי חוויה מעצימה, מצחיקה לעיתים, ביקורתית ברובה ובעיקר- מהנה.

באותו הערב הלכנו להצגה סטמפניו, או בשם האלטרנטיבי שנתתי לה "קח אותי, יחזקאל לזרוב". כן, אני יודעת, זה שם ארוך, לא מתוחכם, אבל אם הסיפור על הכלב בשעת לילה מאוחרת יכול לכתוב את זה על הכריכה שלו, אז גם אני. בואו נדבר פרופר! למה צריך ללכת סחור סחור? קח אותי חזי, קח עכשיו. את ההצגה ביים לזרוב בשיתוף עם עדנה מזי"א. כל מה שהגברת מזי"א חתומה עליו, הוא אוטומטית עילה לרכישת כרטיס מצידי. קל וחומר אם מדובר בשיתוף פעולה עם שותפתה בעולם הבמה, ענת גוב. שתי הנשים האלו פיצחו את הקוד הישראלי, ומצליחות לפרק לי את הצורה, בצחוק ובבכי, כל פעם מחדש. אבל זה לא קשור עכשיו. איה, להתרכז.

המחזה "סטמפניו", הוא תיאטרון תנועה, המציג אינטרפטציה מרהיבה לסיפורו של שלום עליכם. הסיפור הוא די בסיסי. בחור פוגש בחורה, והכל, כמובן, מורכב ומסובך. בתוכניה כתבו את זה מאוד יפה: "זהו מחזה על אנשים קטנים, החולים באהבות גדולות ומשלמים את מחירן". ממש ככה. אבל באמת, שהתוכן כאן הוא לא האישיו, אלא כל המסביב. מכירים את הביטוי שהבגד לובש את הבנאדם ולא הבנאדם את הבגד? בקטע רע? אז פה זה בקטע טוב. העלילה והטקסטים טובים, אבל הם לא מה שמחזיק את הערב, ויסלח לי שלום עליכם. מה שמחזיק את הערב זה ה"בגד". חוויה לא נתפסת של בימוי, תאורה, ומחול, שחוברים יחדיו לספקטקולאר עוצר נשימה. ממש ככה. מחניק מרוב שזה יפה ומסעיר.
תוסיפו למיקס את הכריזמה של לזרוב (רוצו לראות אותו ב"אריסטוקרטים"), שבנוסף להיותו שחקן הוא גם רקדן מחונן, ואת אורלי זילברשץ הנערצת בתפקיד שאני לא רואה מישהי אחרת עושה בכזו גאוניות ורגישות קומית מלבדה, ואת ליאת הר לב המרגשת, ואת רונה לי שמעון בתפקיד האישה הנחשקת (וואלה, חשקתי. ואיך היא רוקדת....) - ויש לכם תבשיל עשיר, בוער בתשוקה של אסתטיקה בימתית בלתי מתפשרת, ומלווה במוזיקת כלייזמרים צוענית-יהודית משמחת וממכרת. וזה היה, ליידיז אנד ג'נטלמן, משפט באורך פסקה. מעולה איה. אש.


 והנה תמונת יח"צ של ההצגה. נו מה'ני אעשה, לא יכולה לצלם בתיאטרון. הלו, זה תיאטרון! קצת יראה!

הדייט הבא שלי בקאמרי הוא עם איתי טיראן, בתפקיד כפול של ריצ'ארד השני ו(!)השלישי, באחת מההפקות השאפתניות של התיאטרון. קנט ווייט.