Jerusalem, Je t'aime

בפרק הקודם של "הטיול לירושלים" סקרתי את הריליישנשיפ-סטטוס החדש שלי עם מוסד קולינרי מוביל בבירה, וכעת, לפרק השני, שכמו בכל שובר קופות שמכבד את עצמו, צריך לקשור ביחד המון חוטי עלילה שאין ביניהם שום קשר! על כן, הפוסט הבא מתהדר בהפרעת ADD קלה, זרמו איתי.

 

אז כפי שהבטחתי בעבר, ולא קיימתי (הכי חורף שנת 73 מצידי...), אני מקצרת בבלבולי מוח, ומתרכזת בתמונות, שהפעם נלכדו בעדשת המצלמה החדשה וההורסת שלי, שמשחקי הפוקוס שלה הכי גורמים לי להראות מינימום הלמוט ניוטון!
טה דאאאאאם:

נכון, נכון...הלמוט ידידנו אף פעם לא צילם ואזות בלובי של המלון..נראה לי..אבל הכי עפתי על עצמי!

ואם כבר במלון עסקינן, קבלו אותי ביצירת האמנות המודרנית, בסימן סופר-ריאליזם, שאני קוראת לה "טבע דומם, כוסות ליין שלא ייפתח ועוגיות תמרים שקרכלשהו":

והופה הופה - תאורה אחורית!!!

אגב, מיותר לציין ששלוש עוגיות השקר האלה נשארו באותה קומפוזיצה במשך כל הסופ"ש...
כאילו, הלוווו...תמרים ואגוזים אינם קינוח! לשים לי את השיט המתוחכם הזה על הצלוחית הגנדרנית זה הכי מבזה!
היה הורג מישהו לשים לי שם כדור שוקולד של בני אדם?!

אה, והייתה גם בריכה, מה שנותן לי את ההזדמנות להפוך את הפוסט לאינטראקטיבי, בהציגי את המשחק "זהה את התייר הצרפתי בבריכה!":

טוב, זוכרים שהבטחתי קצת ADD? אז הנה זה מגיע:
תמונת רגליים שלי בשעת טיול עצמי (כן כן , לעיתים נחה עלי המיזנטרופיות) בשדרת ממילא. ולאלו שעוקבים (או בנינו, עוקבות...) אלו אכן סנדלי הג'ניפר לופז שכבר הרחבתי על רכישתן בעבר.

 

 

ובלי שום קשר רעיוני - אלו קינוחי פרווה במלון.
זה מקרון?! זו סוכריה עם מקל?! זו עוגיית שוקולד?!
יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע, רק נתקע ונגיד "לא רע בשביל פרווה"...

 

 

טוב, ואי אפשר בלי קצת תרבות, והפעם אני מגיעה אליכם בחסות מוזיאון ישראל האהוב עלי מאוד מאוד.
קבלו המלצה חמה, ואחת קצת פחות. זו שפחות היא 720 מעלות של רון ארד, שקצת אכזבה אותי. כל כך חיכיתי לה, ואני כל כך אוהבת את העבודות שלו, שאשכרה התייצבתי שם בערב הפתיחה! רק מה, כגודל הציפייה....
שלא תבינו לא נכון, זה מאוד יפה ומרשים. אבל הרגיש לי שהתוכן לא ניצל את היכולות הטכניות של המיצג. הקרנת 360, פנורמית, היא ממש מורכבת. בתור מישהי שמתעסקת בוידאו והקרנה, אם היו נותנים לי פלטפורמה של הקרנת 360, הייתי עפה עליה. הייתי יוצרת וידאו שמתייחס לחלל, שמעביר את הצופה חוויה פנורמית פסיכית, שהוא לא מקבל בהקרנה שטוחה. לצערי, רוב העבודות לא ניצלו את הפלטפורמה, והיו די חד מימדיות...קצת הרגיש כאילו נתנו לי מכונית ספורט מדהימה ונסעתי איתה לסידורים בז'בוטינסקי על 30 קמ"ש. המכונית ממש יפה, ועושה הרבה רושם מסביב, אבל לא מנצלת את היכולות הטכניות שלה. חבל. ועדיין, נראה שאנשים נהנו:

ההמלצה החמה היא על התערוכה חסידים: לא רק שחור-לבן, שנותנת הצצה אמיתית לעולם הסגור של הקהילה החסידית בארץ. התערוכה הזו פשוט היממה אותי בהקשר של הרגשות שהיא מייצרת אצל הצופה. אדישות לא באה בחשבון, זה מובן מאליו. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך הרבה רגשות סותרים בבת אחת, כלפי נושא המוצג בתערוכה: קנאה, משיכה, סקרנות, בוז, כעס, רחמים, חמלה, שנאה, בושה, פחד - הכל מהכל-ובמקביל! כל ספקטרום האמוציות, במיוחד אמוציות סותרות, בעת ובעונה אחת. מרתק ומטלטל. ממליצה בחום גבוה.

יאללה, ירושלים אהובתי, עד הפעם הבאה, היה לי לעונג, as always.