לפני שלוש שנים דניאל העלה לפייסבוק מודעה של לימודי פסנתר. למורה, לפי המודעה, קוראים רועי, והוא מבטיח חווית לימוד קלה, מהירה ומספקת, כבר מהשיעור הראשון. וואלה, בא לי מהשמיים. באמת רציתי להתחיל ללמוד, גם בגילי המאוחר, ולא ידעתי מאיפה לגשת לאספרציה הזו. והנה, היקום שולח לי איזה רועי. לא נזרום עם היקום? ברור שזרמתי. רועי, שפתח לי את הדלת, התברר כבחור כריזמטי, מוכשר בטירוף ואכן, מורה נהדר. כבר לשיעור השני התייצבתי לו עם "הללויה" של ליאונרד כהן (הו הקלישאה). אבל רגע עם השיעור השני, בוא נחזור לשיעור הראשון. אז בסוף השיעור הראשון, רועי נתן לי צידה לדרך, את הסינגל הראשון שהוא הקליט מתוך חומרים שהוא אוסף לאלבום סולו. חששתי. למה להרוס? הבנאדם מגניב, מוכשר ומצחיק, למה אני צריכה עכשיו לשמוע את זה? אם זה יהיה לא טוב..? אם זה יהיה קיטש מזעזע..? אם זה יהיה בינוני...? מה אני אעשה? מה אני אגיד לו?! הכנסתי את הדיסק למערכת באוטו, והמנוול הערמומי הזה נכנס לי עם אגרוף דוך לבטן. Does anyone know היה שיר פולק במיד-טמפו, שהזכיר לי את כל מה שחיפשתי בימי נערותי במוזיקה האמריקאית של ילדי הפרחים. משהו כזה של פעם, אבל הכי רלוונטי, שמפלח את הנשמה בעצב מהול בהבטחה. איזה כיף. פאסט-פורוורד שנה וחצי קדימה בערך, והסינגל הזה יקרע את הרדיו, ויתייצב בראש רשימות ההשמעה בתחנות השונות.
מאז עברו איזה שנתיים או שלוש, אני ממשיכה להיות תלמידה לא רצינית, ששומעת מילים כמו "פוטנציאל" ו"את מפגרת" באותו הקשר, הוא ממשיך להאמין שיום אחד עוד אקח את עצמי בידיים, אני ממשיכה להאמין שיום אחד נתחתן. רוב הסיכויים הם שלא זה ולא זה באמת ייקרו. אבל דבר אחד השתנה. הסוד, שעד אז היה שמור למעגל הקרוב, נפרץ לקהל הרחב, בצאת אלבום הבכורה Some of this life. אלבום שעשה את הבלתי יאומן, והצליח להיות קונצנזוס גם בקרב המבקרים, וגם בקרב מאזיני הרדיו וקהלי ההופעות, שהלכו והתמלאו עד לאפס מקום.
רועי עושה פולק משובח, באנגלית נטולת מבטא לחלוטין, ומשלב טקסטים נוגעים ומדוייקים עם לחנים שכיף להתמסר אליהם. בעיקר באוטו, אגב, אם יוצא. אני יודעת שכביכול האובייקטיביות שלי לא באמת נספרת פה, אבל אני באמת אומרת, שלא הייתי לעולם ממליצה על משהו שאני לא עומדת מאחוריו בעיניים עצומות. כשרועי שר "and what if you'll get lonely" או "stand back, i'll be the one to break the law", זה עושה לי כאבים בטחול מרוב שזה נוגע.
על הבמה רועי עולה חמוש בהרכב מנצח הכולל את שי בר-ששת (גיטרה בס), אילן טננבאום (תופים), עמית המאיר (גיטרות), וענת רבן (צ'לו). ההרכב הנפלא, בשילוב העיבודים המדוייקים שמשאירים כבוד לחומרים המקוריים ופשוט מלווים אותם יד ביד - יוצרים חוויה מוזיקלית מענגת. פולק צריך לדעת לעשות, החברה האלה יודעים.
ועכשיו, תמונה של מיקה. אין שום סיבה טובה לתמונה הזו בפוסט, חוצמזה שמיקה היא הכלבה הכי כריזמטית ומוכשרת בתל אביב!
17.7 | רועי דהן | Some of this life | בארבי תל אביב
אוי, ממש אהבתי את does anyone know כשחרשו עליו ברדיו. אני מודה שזה השיר היחיד של רועי (זה בסדר שבראש שלי אנחנו בפירסט ניים בייסיס?) שאני מכירה, אם כי יש מצב שהוא חימם את עברי לידר לפני כמה חודשים? אני כמעט בטוחה שכן.. ואם אני צודקת, אז אני אמנם לא זוכרת שירים ספציפיים מהערב ההוא, אבל אני כן זוכרת שאהבתי את כל הסגנון שלו :-)
השבמחקוואו. סיפור טוב, מור.
סיפור.
טוב.
בכל אופן, מגניב שזה המורה שלך לפסנתר. לי היתה מורה אחת שפעם רטנה באמצע שיעור באנגלית-במבטא-יווני "who broke the page?" ומורה אחרת שדווקא היתה ממש טובה, סלובקית בגובה שני מטר שניסתה להסביר לי בגרמנית מודולוציות וכל מיני דברים אחרים שכנראה הייתי מתקשה איתם גם בעברית.
TMI?
הוא אכן חימם את המופע של עברי לפני כמה חודשים.. :-)
השבמחקולא, TMI זה אם נגיד הייתי מספרת לך שאחרי שלא שרדתי בילדותי יותר משני שיעורי פסנתר עם 4 מורים בערך, החלטתי ללמוד גיטרה כי המורה היה שכן ממש ממש חתיך. למה זה TMI את שואלת? כי אשכרה הייתי מפלרטטת איתו. אני בת 11. הוא בן 23. הו הפאתטיות. ילדה מפגרת.
כל זמן שהסיפור שלך לא נגמר ב"ומאז אנחנו יחד", נראה לי שהכל בסדר.
השבמחקלי היה מורה לגיטרה שניסה ללמד אותי את "סלאם סלאם, עלינו ועל כל העולם". זה נגמר בינינו אחרי חודש בערך, בעקבות התירוץ (שהיה די אמיתי, אבל עדיין תירוץ) - "וואו, רק חזרתי לארץ ואני צריכה להשלים בגרויות משנה שעברה, מסתבר שיש לי הרבה פחות זמן ממה שחשבתי. תודה וזה. סלאם עליך ועל כל העולם".