והפעם בבלוג - פיוז'ן סטייל! על שבת נפלאה שכללה בראנץ' בדליקטסן (תמונות משמאל) וביקור במוזיאון תל אביב (תמונות מימין), או בקיצור- מזון לגוף ולנפש.
כבר שבועיים שאני מתכננת ביקור ב"דליקטסן". המעדנייה החדשה מקבוצת R2M (בראסרי, קופי בר, רוטשילד 12, הוטל מונטיפיורי) עושה לי עיניים זה זמן מה, והאתר החדש והיפה שעלה לכבוד הפתיחה (כנסו כנסו, הוא מהמם, וגם דף הפייסבוק), השאיר אותי ללא יכולת להתאפק יותר. שבת בבוקר, נתתי קפיצה קטנה לפריז פינת יהודה הלוי. איזה כיף. איזה-פריקינג-כיף. הבת החדשה של הקבוצה היא יפיפיה אמיתית בדיוק כמו אחייה הגדולים. חוויה עשירה של טעמים, צבעים, טקסטורות ואדריכלות של ממש, שמצליחה להציג שפע של מיני מזונות בסדר מופתי, מזמין ומגרה במיוחד. כיאה למשפחה, לא נופלים פה בכלום ורמת הדיוק מטרידה ביותר. מהתפריט היומי (!) המתעדכן באתר, עד למדבקות הקטנות המעטרות ומציגות צנצנות, בקבוקים ומארזים שעושים חשק לקחת את כולם הביתה ולחסום עורקים בכיף. במקום עצמו, בנוסף למעדניה, פועלת מסעדה לכל דבר, והשיק - ללא רבב. ישבנו בחוץ, ולא הפסקתי לפנטז על הקסם שבטח יהיה פה בחורף. למעט רחוב יהודה הלוי שבועט לאסקפיזם בפרצוף, מדובר בחוויה אירופאית לכל דבר. אז פשוט ישבתי עם הגב לרחוב וסגרתי ת'פינה. הא!
אכלנו מוזלי עם גרנולה מפוצצת באגוזים מענגים, בייגל סלט ביצים כל כך טעים...ובלינצ'ס שהיה בדיוק במידת המתיקות הנכונה (כן, טעמתי מהצלחות של כולם, ברור). לא עזבנו בידיים ריקות, ולקחנו הבייתה לחם שיפון אגוזים, שתי ריבות, גבינת רוקפור, עוגיות, סוכריות ג'לי ומרציפן!
משם המשכתי בגפי למוזיאון תל אביב. אני אוהבת ללכת למוזיאונים לבד, ללכת לאיבוד בתערוכות השונות, לבקר בחללים שאהובים עלי במיוחד ולהתקפל מתי שהספיק לי. אני רגילה לבקר במוזיאון בימי שישי, לכן לא הייתי מוכנה לכמות הילדים שתקפה אותי בכניסתי למוזיאון, בואכה יום שבת. אז מסתבר שהם היו שם להצגה, ועדיין, המון משפחות המשיכו עם הילדים לתוך המוזיאון. אם לשים את כל הציניות בצד לרגע, זה מקסים וחשוב בעיני. תוסיפו את העובדה שילדים עד גיל 18 נכנסים בחינם וזו הסביבה האופטימלית לילדים להיחשף למגוון רחב של דיסיפלינות מעולם העיצוב והאמנות, לדמיין, לפרש ולהמציא סיפורי מסגרת. היה ממש מקסים לשמוע את התגובות של הילדים סביבי לעבודות המוצגות. התחלתי באגף הישן, שאני שומרת לו חסד נעוריי ואוהבת אותו הרבה יותר מהחדש, על אף שטיחיו המעופשים והחרדות שלי מהשומרים חמורי הסבר שבו. נשבעת שאני מפחדת מהם פחד מוות. מי מלהק אותם?! באגף הישן התרגשתי עד מחנק מהתערוכה "מסת הרפאים" של האמן יזהר פטקין. צילמתי כמעט את כולה, אבל ברגע האחרון החלטתי לא להעלות אותה לבלוג. אני חושבת שחלק מהחוויה המעצימה שהייתה לי שם היא שלא ידעתי לאן אני נכנסת. אקצר ואומר שהבנאדם מצייר על וילונות רשת, המכסים את כל חללי התצוגה, בשילוב אינטיליגנטי ומרגש של תמה מול טכניקה, כשזו מחמיאה לזו לכדי הוצאת המקסימום מהחוויה. ממליצה בחום, בהתרגשות ובנחישות!
משם המשכתי לאגף החדש, ששטיחיו אינם ספוגי רטיבות כי אין בו שטיחים. המבנה הארכיקטוני אפרפר הבטון, הגיאומטרי והבלתי ניתן להתמצאות, הוא האהוב עלי לטיולים מבין שני האגפים. ככה זה, בישן יש בעיני עבודות הרבה יותר טובות, וזה עוד בלי שדיברנו על החלק האימפרסיוניסטי, מרתף המיניאטורות ושלל קסמים מפוזרים שכאלה, והחדש אהוב עלי פשוט כמבנה אורבני מודרני וצעיר, כזה שכיף פשוט לחוות אותו. התערוכה המובילה את החלק הזה של המוזיאון היא צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו, שהתמונות מבלוג זה לקוחות ממנה, ומציגה אוצרות נהדרת של עבודות מרגשות, מצחיקות, סאטיריות ובעיקר צבעוניות ועשירות. אם תערוכת ה"וילונות" (...) ריגשה אותי מיראה והשתאות, זו דווקא הזמינה אותי לטעום מעולמה, עם המון הומור וקריצה. בשלב זה כבר הרגשתי שבעה (לא יכולה לראות יותר משתי תערוכות חדשות בבת אחת, זה טו מאץ' להכיל) והחלטתי שזהו סיום מספק לשבת מפתיעה וטעימה.
הדבר הכי מצחיק בסופו של דבר, הוא לראות איך בשילוב של שני העולמות, התמונות מדליקטסן, שבפני עצמן, במקור, נראו כאילו נלקחו בסאן ז'רמיין, קיבלו טוויסט הודי מהביל, שהשתלט עליהן בלי לתת להן בכלל סיכוי להיאבק על מקומן, ממש כמו איזה תבלין דומיננטי ובלתי מתחשב בקדרת תבשיל. ככה זה, פיוז'ן, מסתבר, הוא לא תמיד סימטרי.
מקסים!
השבמחקהם נותנים להיכנס עם מצלמה למוזאון?
גם אני הופתעתי כשראיתי בחורה עם חצובה עומדת ומצלמת בלי שאף שומר ייקפוץ עליה.. אבל מסתבר שבשתי התערוכות האלו היה אפשר, אז הופתעתי לטובה..
השבמחק