אז ניסינו להבין, לירון ואני, איך לעזאזל אנחנו מכניסות את עצמנו לתצוגות של שבוע האופנה. האם באמתלה של בלוגרית אופנה? נו באמת. זה בלוג פחממות פה. בואו נודה באמת. האם בהתגנבות יחידים מפתחי האוורור? לירוי יפה מידי בשביל זה ואני מטר שישים. סולם גנבים פרודוקטיבי לא ייצא מזה. אז אמרנו נואש וקיבלנו את גורלנו כפשפשי העם היושב בציון וייראה את התצוגות בשידור חי ב-Xnet. ואז היא הגיעה. יציאת המאה. אמא (!) שלי (!!!) קיבלה הזמנות (!!!). ויענו, בשיא הנונשלנטיות שאלה אותי אם מעניין אותי לבוא. כאילו, הא? מה? מאיפה באת לי עכשיו?! זה לא מספיק שאבא שלי עושה קולות של פאשניסט ("פשש..איה..שרשרת סוס..כמו של נינט" - הוא אשכרה אמר לי את זה!) עכשיו אמא שלי מראה לי מאיפה משתין הדג המקושר?! אז מה מסתבר, שאמא שלי, שלימדה את מדונה מה זה להמציא את עצמך מחדש כל כמה שנים, הייתה בשנות השמונים מורה. של אפרת קליג. יפ, מנשות הקוטור הפריזאי של הביצה הקטנה שלנו. וכמו כל "מורה לחיים" גם היא זכתה בכרטיסים לשורה הראשונה (!) בתצוגה של אפרת. וכך מצאתי עצמי מנצחת את השיטה ומשיקה כוס מבעבעת של שמפניה (סתם, הכי פפסי מקס) באוהל הכי מבוקש בעיר, בואכה רחוב מנחם בגין. ללירוי היה תור לגוונים.
חווית משתמש ראשונה הבהירה לי שאני לא בפריז, ושאפשר להוציא אוהל מתוך המתחם הסיטונאי, אבל אי אפשר להוציא את המתחם הסיטונאי מהאוהל. התור הבלתי אלגנטי בעליל (וזה אנדרסטייטמנט) לכרטיסים הפיזיים למתחם היה חוויית הישרדות מהסוג שרק הלבנט המהביל מסוגל לספק. דחיפות, צעקות, קומבינות, והכל באווירת "סיגי, תוציאי גם לנו, זה לוגאסי, מוטי לוגסי, אולי על שם אסנת, ואם אין אז זה בטח על קובי"....למות. עכשיו. כדור ברכה. אבל בזה זה נגמר, מהרגע בו כף רגלי דרכה במתחם קבלת הפנים, נותר היה לי רק להסיר את הכובע. שאפו לאנשים הטובים בגינדי (טפו! אינטרסים! קפיטליזם! שקרכלשהו! הנה..יצאתי ידי חובת מוסר סוציאליסטי כלשהי...) שנתנו למוטי רייף כסף אמיתי כדי לעשות פה שבוע אופנה שיקי ומעורר את הבלוטות. אחח..מוטי רייף. חתיך. פעם, באיזה ארוחת ערב ברנז'אית שנקלעתי אליה הוא שר לי באוזן את "איה" של שושנה דמארי. זה היה קסום (בשבילו) ואירוטי (בשבילי). נו שוין.
המתחם היה מעוצב למשעי, סקסי על גבול הסליזי, אבל בקטע טוב. באמת. זוהר במידה הנכונה, מעורר במידה הנכונה (המוזיקה הייתה מצויינת והוידאו ארט מוצלח), ויחד עם המזון, המשקאות וצוותי הצילום שהרבו בפלאשים, היה פור-פליי מבריק לקראת הכניסה לחלל התצוגה.
אז נכנסנו והתיישבנו. ועוד לפני שהתחילה התצוגה האמיתית היה על מה להסתכל. השורה הראשונה (האמיתית, מסתבר ששורה מספר 1 היא לא באמת קו רצפה...) הייתה מלאה בכל מיני בלוגרים וסטודנטים לאופנה חמודים, שעשו כמיטב יכולתם לדפוק הופעה אופנתית מחד, אך לא מתאמצת מאידך. ממש רואים את המאמץ הניכר בלוק ה"לא מתאמץ".הם היו חמודים. הייתי מבסוטה עליהם.
אבל העקבים. פאק, מה יהיה עם העקבים, מה? למה? למה? למה לתקוע את בנות ישראל האומללות בנעליים הבלתי אפשריות האלה, למה? זה לא גבוה. אני מכירה גבוה. זה בלתי אפשרי אנטומית. וזה, מבחינתי, לירות לעצמך ברגל. ולא רק מילולית. שהרי שני פרמטרים לא מבוטלים בהצגה של בגד הם התנועה שלו והאטיטוד של מי שנושא אותו. אז כשהמבטים המ-ב-ו-ע-ת-י-ם של הבנות, חוברים לתנועה של עקב-בצד-אגודל על 0 קמ"ש, הבגד לא זז. והאטיטוד, נאדה. ראיתי את זה בהרבה תצוגות אחרות באותו השבוע, וראיתי כמה טוב זה עשה בתצוגות האחרות, בהן העקבים היו נוחים והגיוניים, ואיזה פוש זה נתן להליכה של הבנות ולקצב של התצוגה כולה. רק יחידת סגולה אחת הצליחה להוריד לי את הלסת לרצפה למרות מגבלות ההגבהה, איזו בלונדינית, שרק אותה בערך צילמתי, וגם היא, לדעתי, איזה ייבוא אישי מדנמרק או משהו כזה...
אבל באמת, סה"כ, מעבר לקיטור שהוצאתי פה על סוגיית העקבים שבאמת באמת הוציאה אותי מדעתי, היה אירוע משובח.
בכלל, לאורך כל השבוע צפינו לירון ואני בתצוגות ונהנינו מכל רגע. רייף הצליח לגייס לשורותיו את טובי המעצבים בזירה המקומית, ויחד עם אסף זיו ומרסלו בורלון הרימו כאן שבוע אופנה אמיתי, שיקי, מתוחכם, שחוגג את העשייה המקומית, ואינשאללה, פותח לה דלתות לעולם הגדול. התצוגות של דורית בר אור ושל אלון לבנה היו לא פחות ממרהיבות, הפתיח של התצוגה של אוברזון עצר את נשימתי, והנגישות של השידורים הישירים מהאוהל ברשת הפכה את כל החוויה לכיפית ומעוררת חשק לעוד. סחתיין. לחיי שבוע אופנה שלישי מוצלח, בשנה הבאה בגינדי הבנויה.
