Wining and Dining

י' חגגה יומולדת 30. 30 שנים מפוארות שמתוכן 15 היו משולבות בחיי. מכיתה ט' אנחנו בריליישנשיפ. היה זה אך מתבקש, שלרגל אירועי השלושים אפיק לה יום כיף כהלכתי. כן כן, הלכתי. אני כתבתי את הספר על ימי כיף. תנו לי בריף שכולל מוזמנים, זמנים ונושא, ואני מרימה לכם יום כיף קוסטום-מייד. במקרה של י' זה היה ברור מאליו. י' פיתחה תסביך ריאליטי המתקרא "לאה שנירר סינדרום". הנ"ל בטוחה כי לאה שנירר (ע"ע 'מעושרות') היא נשמתה התאומה בעולם קר ומנוכר זה, וכי החיים הטובים קוראים לה להיכנס בשעריהם. ומי אם לא אני אספק לה את פנטזיית הלייף סטייל הזו? בשביל מה יש חברות לחיי המעמד הבינוני?
אז כמו בכל שוט מעבר של הסדרה, פתחנו את היום במתחם G בפארק צמרת. על תרנגולים כחולים ויתרתי, והחלפתי אותם בארוחת בוקר מרהיבה ב"רביבה וסיליה". אני הזמנתי, כאחרונת המצ'עממות, ארוחת בוקר קלאסית, שהגיעה עם סלסלת לחמים מפלרטטת, וצלחת מקסימה של ממרחים ותוספות. צורת ההגשה המוקפדת ממש עושה את העבודה. החמאה והגבינה בצלוחיות קטנות וממותגות, הגבינה הקשה והחלבה (הכי עשירה בטעמה ever!) עטופות בניר פרגמנט, והזיתים והעגבניות המיובשות שהציצו מתוך צנצנות קטנות – כל אלו עשו את מלאכת הפיתוי שלהם היישר לבטני המסופקת. גם החביתה הייתה משו משו. י' הזמינה קרוק-מדאם, שהיה כל כך פוטוגני, שזה היה ממש פשע לתת בו ביס. את כל הסעודה הזו ליווינו בשתיה קלה וקפה, על אף ניסיונותיי הכושלים לשכר את י' בשמפניה על הבוקר.

על בטן מלאה כבר היה הרבה יותר קל לעשות שופינג כמו שצריך. י' התחדשה בשמלת טריקו שחורה ואנוכי בזוג סנדלי אצבע שחור-זהב, משל הייתי ג'ניפר לופז והשנה היא 1999..... אבל אין מה לומר, אם כבר יום כיף בסימן "מעושרות", אז שיק הריץ'-ביץ' ייאלץ לעשות קאמבק. אה, וקניתי גם את הדיסק החדש של דודו טסה, "סחרחורת", שמאז לא יוצא לי מהמערכת באוטו. כשחלפנו מול חנות של "דרך היין" י' החליטה לקנות יינות לערב 'גברים ובשרים' שהיא מארגנת לבעלה לכבוד יום הולדתו, ואני בינתיים טעמתי יין לבן נהדר, קר קר קר, מחוץ לחנות. החוויה התנהלה במקביל: בתוך החנות, י', שלא מבינה דבר וחצי דבר ביינות, מנסה לרכוש את היינות הכי משובחים שנבצרו אי פעם, בדיאלוג משעשע עם יודעי דבר בחנות ואף בפורמט של חברים טלפוניים. ואני? אני קניתי את היין הלבן. אין מה לעשות, הוא היה ממש מוצלח. על הדרך סיפחתי לשורותיי גם פוקק סיליקון לבקבוקים ("זה לכל החיים!"), והצטרפתי לי' בקופה, בעודה מנסה לקנות סיגרים להשלמת הדקדנטיות של הערב המדובר. אין מה לומר, גם י' יודעת להרים אירועים משובחים.

משם עברנו למספרה שבקומה העליונה. י' עשתה פן אצל שמעון ("שמעון, תנפח, אבל ממש, הניפוח של הניפוח", ל.שנירר), בעוד אני המתנתי בסבלנות בליווי שמפניה המחולקת לבאי המספרה. שמפניה, כן? לא קפה. אם מישהו עוקב אחרי הספירה, אני כבר בכוס שנייה. מסופקות ומבוסמות מאלכוהול מבעבע משובח, המשכנו לספא, והתמסרנו לשעה של לישה אינטנסיבית, עד שינוי מולקולרי למצב צבירה מעולף משהו... הו, העונג. בשלב מסויים הבנו שאנחנו לא נועדנו לעבוד, ושהחיים בסרט האלה ממש מחמיאים לנו.
הו, כמה חיים שם בסרט. אבל וואלה, היה כיף. לא תפסנו לנו אוליגרך מקשיש, ושבנו הביתה למציאות "העם דורש צדק חברתי", ועם זאת, בין מגדלי YOO לאקירוב, היה נחמד קצת לשחק ב"כאילו". בלי שום קשר, י' התחילה למלא לוטו.