אז יפו זה הדבר הא? מחירי הנדל"ן עולים, שוק הפשפשים הפך למתחם לילי בוער והנמל המתחדש עושה קולות של איט-פלייס כבר כמה חודשים. וואלה? קניתי. זה זמן מה שאני עוקבת מרחוק, מתגרה בפייסבוק מתמונות ופרסומים של מסעדות חדשות ואירועי מוזיקה, ומשו'מה, לא יצא לי עוד לצלול פנימה.
שוק יפו בנמל מפלרטט איתי בפייסבוק כבר כמה חודשים. מאז ה-LIKE הראשוני הוא לא מפסיק לעשות לי עיניים בפיד שלי מידי יום. תמונות מגרות מהמסעדות שבמתחם, קלוזאפים אירוטיים על מיני תבלינים, ופרסומי תקשורת שונים המעידים על כמה שהוא נהדר בעוד אני בעבודה, אוכלת שניצל טבעול מופחת שומן. הכי השורה החסרה ב-Ironic.
Don't you think?
הפור-פליי עבד, והתייצבתי כמו ילדה טובה, בשבת בצהריים. ילדה טובה וטיפשה. מי בא לשוק החם בעיר בשבת בצהרים?! היו טריליונתלאפים איש. אבל מעבר לזה היה מהמם. איך שדרכתי שם הבנתי שאני חייבת לשוב לשם ביום חול, או בשעות ערב, כשפחות צפוף, וליהנות באמת מכל הטוב שיש למתחם הנפלא הזה להציע.
את השוק אפשר לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות - חנויות כלי מטבח ועיצוב הבית, מסעדות, וחנויות שוק קלאסיות המוכרות חומרי גלם. ציון +A אמריקאי בכל הקטגוריות. חנויות העיצוב מלאות בניק-נאק'ס מגניבים מכל הז'אנרים, חנויות השוק מלאות בשפע מבלבל מכל טוב הארץ, והמסעדות לא משאירות אותך אדיש. אתה רוצה לאכול בכולן. כולן. חומוס, איטלקי, פירות ים, נקניקיות - יו ניים איט וזה אצלך בבטן.
מה שהכי דיגדג לי במאחור'נית של הברכיים זה העיצוב. שילוב מדוייק בין שני הרפרנסים העיקריים של פרוייקט מסוג זה, שוק אותנטי בהאנגר קופסתי, בואכה נמל יפו. משחק נהדר בין אוירה אינטימית, ידנית, לוחות גיר, עיטורי ערבסקות, כתב ערבי, שקי יוטה, משקלים של פעם ושאר רומנטיקה שכזו, ששוכנים בתוך חלל תעשייתי, קר, מתכתי, גיאומטרי, כשכל הקונסטרוקציה חשופה בחוץ, ומשתתפת בגלוי בחוויה העיצובית של המקום.
ואז הגענו לשם. ארץ יצורי הפרא. ארץ הפחממות הטובות. כשנכנסתי עם המצלמה לתוך הויטרינה של המאפיה, אשכרה הרגשתי כמו בסרט ילדים קסום שבו הגעתי לארץ המובטחת. הו הפסטורליה. דמיינתי שאני איש קטן ומנייאטורי, שמסייר לו במדבר החם של גבעות הפוקאצ'ה ודיונות השיפון-אגוזים...איזו ארץ קסומה זו. שום דבר רע לא יכול לקרות בארץ הפחממות המנחמות.
היה ממש כיף, נטו. לחלוטין לחזור לשם ולשבת באחת המסעדות במתחם. בערב נראה לי ממש כיף. אנחנו הסתובבנו הלוך חזור בלי לקבל החלטה בדבר ארוחת צהרים, עד שעבר מולנו שאול בן אדרת עם משפחתו. החלטנו שלאן ששאול הולך - אנחנו הולכים אחריו. אז שאול לקח אותנו ל"זקן והים". היה טעים.
חג שמח לכל האושפיזין, הכי כיף לארח אתכם בבלוג, אתם משמחים אותי הרבה!
