Video Killed

מאז שאני זוכרת את עצמי "ראיתי מוזיקה". גם בתור ילדה, שומעת מוזיקה באוזניות של הווקמן, תמיד דמיינתי את החוויה החזותית של המוזיקה שניגנה לי באוזניים. היה לי מלאי של קליפים כאלה. כולם פתורים ומהודקים. ידעתי בדיוק את זויות הצילום, העריכה, התאורה, האפקטים המיוחדים, ובכלל, חייתי תחת התחושה הכללית שזהו ייעודי בחיים ושאני הולכת להיות במאית קליפים.
זה לא קרה. המציאות הובילה אותי בדרכים אחרות ואני ניצלתי מלהפוך את אחת התשוקות הגדולות שלי לעבודה יומיומית סיזיפית מלחיצה ומורטת עצבים...
בספריית ה-DVD שלי עומד בגאון מארז של שלושה תקליטורים, המאגדים את מיטב העבודות של שלושה בימאי קליפים מהצמרת של עולם המוזיקה (והקולנוע...) – ספייק ג'ונס, מישל גונדרי וכריס קניגהאם. המארז הוא חלק מסדרת ה- Directors label series של הוצאת PALM, ונחשפתי אליו במהלך שיעור קולנוע בו למדנו על הדרך לספר סיפור, לרגש, להטריד... והכל בזמן כמעט בלתי אפשרי של 4 דקות בלבד בממוצע.

קצת טעימה מהמארז- אחד הקליפים האהובים עלי של ספייק ג'ונס, האיש שגרם לביורק לרקוד ברחוב עם תיבת דואר, ולחבורת תמהונים לרקוד בכניסה לאולם קולנוע לצלילי fatboy slim. מכנה משותף, מישהו?
אז גם כאן הוא גורם למישהו לרקוד, ולא סתם מישהו, לכריסטופר ווקן. יפ, כריסטופר-פאקינג-ווקן, האיש והאגדה, בקליפ שמראה איך במינימיום אפקטים מיוחדים אפשר ליצור וידאו מהפנט, אך ורק בעזרת רעיון מעולה, עריכה סוחפת, זויות צילום מאדירות ובעיקר – כוכב אחד כריזמטי, שנושא על כתפיו את כל האופרציה.

והנה הקליפ:
Weapon Of Choice by Fatboy Slim


DVD נוסף, שלא נכלל במארז הזה, ורכשתי אותו בנפרד, הוא של הבמאי מארק רומנק, שמבחינתי הוא האיש שמחזיק בסוד לקליפים שגורמים לך להרגיש כמו סופרסטאר גם כשאתה צופה בוידאו...
האיש הזה הצליח לפצח את הדרך להעניק למוזיקה ליווי ויזואלי, שלא מנסה להאפיל עליה, או לספר סיפור חדש על גבה, אלא פשוט להעצים אותה בפול גז, ממש כמו מונוסודיום גלוטומט.

אחת הדוגמאות האהובות עלי הוא הקליפ הזה של Audioslave, שהעלה את הלהקה על פיגומים, וללא רשות, בצורה מחתרתית, בטייק אחד, ריבוי מצלמות ו"מה שיהיה יהיה" – שרף את השמיים במופע זיקוקים, מהמטורפים שראיתי. מה זה שרף? חרך!!! תחושה של עילוי לפטישיסטית זיקוקים שכמותי. הייתי נותנת הכל כדי להיות שם איתם על הפיגומים, כשהשמים רוקדים מעלי ובאויר (אני מניחה) הריח הממכר של אבק שריפה. באמת מסוג הדברים שגורמים לך לפלוט ביטויים אמריקאים מטופשים כמו "הולי שיט" ולפרקים אפילו "פאקינג איי!!" מביך שכזה, תוך כדי צפייה.
ושוב, דוגמא נפלאה לקליפ של מינימום ספיישל אפקט, מינימום פוסט-פרודקשן (ומאידך עבודת פרה-פרודקשן מתישה ומפחידה, כמו שרק משוגע שיודע שהוא מצלם 'טייק-אחד-עד-שתבוא-המשטרה' יכול להנדס) ומסתמך כולו על טהרת הרוקנרול. סצינת הסיום המרגשת של חברי הלהקה מעבירה כמה אנדרנלין זורם בגוף במבצע מחתרתי שכזה. 

הקישור לקליפ:
Audioslave - Cochise

בקיצור, מארז מומלץ לכל חובבי הז'אנר בפרט ותקשורת חזותית בכלל.

המארז, ואוספים של במאים נוספים:
PALM