יום שבת, 30 ביוני 2012

GlossyBox June 2012



אזהרת "צ'יק-פוסט"!
כן, החלטתי שבפעמים בהם הבלוג יחליט לעשות אפליית תוכן על רקע מגדרי, אפרסם אזהרת טסטוסטורון בראשו.
הישמרו לכם זכרי-אלפא, הולכות להיזרק פה מילים מטלטלות כ"פריימר" ו"שימר"...

ובכן, GlossyBox. למי שעוד לא התוודעה למיזם בן החצי שנה, מדובר בערכה חודשית של מוצרים בגודל מוקטן, הנשלחת ללקוחות רשומות על מנת להתנסות במוצר, מבלי להירתע או להתחייב למוצר בגודל ובמחיר מלא. את כל הפרטים ניתן לקבל באתר החברה אז חבל להלאות פה בטקסטים אינפורמטיביים, וכך אוכל להתפנות להתרשמות שלי מהמוצרים שנשלחו בקופסת יוני. את מוצרי הקופסאות הקודמות, להתרשמות, ניתן לראות גם באתר. חשוב לציין שלא כל המוצרים שמופיעים שם מגיעים לכל הלקוחות - בכל קופסא מגיעים חמישה מוצרים, לפעמים מוצרי "אקסטרה", כשההבדל בחבילות הוא על בסיס פרופיל יופי אישי שממלאים באתר (לא מדובר על התאמה אישית לחלוטין, אלא מקבץ של כמה הרכבים בסיסיים שונים לחבילה).

אז מה היה לנו ביוני?

לק OPI Cajun Shrimp
זהו כבר החודש השלישי ברציפות שמגיע לק מוקטן של OPI בחבילה. אני חושבת שאם היה מדובר בכל מוצר אחר הייתה התרעמות מצד המנויות, אך במקרה הזה יש הסכמה רבתית על כמה שזה מוצלח. הקים של OPI נפלאים, והגודל המוקטן הוא מושלם. בכלל, לקים אמורים להגיע בגודל כזה, כי כך הם לא מתייבשים ולא נמאס מהם. כך שמבחינתי- דיינו. הצבע הספציפי הזה (קייג'ן שרימפ זה אחלה של שם, קולע בול לפיגמנט) נהדר, קייצי, צעיר ומאוד שיקי.
The way I see it- אהבתי.




פריימר ג'ל לעיניים של OFRA Cosmetics USA
הדבר הראשון שחשבתי עליו - זה לא בשבילי. פריימר לצלליות, שמחזיק אותן ומשאיר אותן נוכחות לאורך זמן, זה מוצר למתאפרות כבד, לרגל אירוע, לא לשימוש יומיומי למי שממש לא שמה צלליות. לא אוהבת צבע על העפעף, וכשאני כן שמה צללית, מדובר בצללית בסיס בגוון טבעי או מבריק, וגם אז, היא לא ממש מורגשת בגלל צבעה הבהיר. ועדיין, החלטתי לנסות אותה. איזו הפתעה נפלאה. הפריימר נמרח בקלות, צבעו שקוף, והוא פשוט ממגנט את הצללית, בהירה ועדינה ככל שתהיה, ונותן לה בסיס אחיד, חלק וטבעי לאורך כל היום. פשוט יציאה מוצלחת. טריק נוסף שניסיתי, מכיוון שגם הסומק שלי הוא מאוד קליל ומבריק, הוא לשים מעט מהפריימר על תפוחי הלחיים, לפני הסומק - ושוב, זה מחזיק אותו ומחמיא לו, בלי להיראות כבד או מוגזם.
The way I see it- ממליצה בחום, לא למתאפרות כבדות בלבד.




קרם רחצה קטיפתי של AHAVA 
הרומן שלי עם AHAVA החל לפני שנתיים לערך, ומאותה נקודה אני מוצאת שכל המוצרים על מדף הטיפוח שלי הולכים ומתחלפים אחד אחד במוצרים של אהבה. לא יעזור בית דין, יש סיבה שהמוצרים שלהם עושים חיל ברחבי העולם- יותר מכל מוצר של החברה הכי נחשבת ויקרה, המוצרים שמקורם במקום הכי נמוך בעולם, ממש מתחת לחוטם שלנו - לוקחים את כל הקופה. לכן גם פה, מדובר במוצר שלא מאכזב, קל ונעים לשימוש, משאיר את העור עם המון לחות גם לאחר השטיפה והניגוב, הריח מעולה והחוויה הכוללת מענגת וגורמת לך להסניף את היד של עצמך כל כמה דקות...
The way I see it- אהבתי.




קרם ניקוי טבעי של Dr.Haushchka
מדובר בקרם ניקוי על בסיס "שקדים מתוקים טחונים אורגניים בשילוב צמחי מרפא". וואלה? לא נפלתי. אני מכירה את המוניטין של ד"ר האושקה, וציפיתי להתנסות במוצר, והוא סבבה לגמרי, אבל לא העיף אותי למחוזות "איך חייתי את חיי לפני זה?". מבחינת חווית השימוש- לא להיט. מכיוון שמדובר במוצר טבעי הוא מתהדר בגוון כתמתם דהוי ובריח עז של חרובים..תאנים..לא הצלחתי לשים על זה את האצבע, אבל ריח של איזה תוסף מזון הומאופתי... אני חייבת לציין שמדובר במוצר טוב, שעושה את העבודה, ומשאיר את העור נקי ובריא, פשוט בהתחשב במחיר המוצר בגודל מלא (139 ש"ח ל-50 גר'), הוא לא שווה לדעתי את הרכישה, כאשר יש מוצרים עם תוצאות זהות ואף טובות יותר במחירים אטרקטיביים יותר, במיוחד כשמדובר על שימוש יומיומי, ולא איזו מסכה יוקרתית ומשוכללת של פעם בשבוע, שמחזיקה שנה על המדף.
The way I see it- מוצלח, אבל נופל בקטגוריית value for money


ליפגלוס של MAYBELLINE NEW YORK
הליפגלוס, בגוון GOLDEN POWDER - 720, הוא מוצר השפתיים השני של מייבלין, שמגיע לי בחבילה, בצבע של כלום. קדם לו שפתון בצבע כלום. מוצרי השפתיים בבסיס של פיגמנט חום עם נגיעות שימריות של זהב, לא מתאימות לי, ונעלמות לחלוטין על השפתיים שלי, שזקוקות לפיגמנט על בסיס ורוד/אדום כדי לא לגרום לי להראות כמו גוויה חיוורת. עם זאת, מדובר בצבע, מרקם וטעם (זה תמיד חלק מהמשוואה כשמדובר במוצרי שפתיים) מוצלחים למי שאוהבת. אני מוצאת את עצמי משתמשת בו כשכבה עליונה על בסיס צבע כלשהו, או בפני עצמו כשאני שמה המון סומק לאיזון מראה ה"לחץ דם נמוך" שמתקבל אצלי בשימוש...
The way I see it- למי שאוהבת גלוסים שקופים עם ברק, מובטח מוצר שעושה את העבודה.


מיני משחת שיניים של קולגייט
מדובר על מוצר מסוג המוצרים של גלוסיבוקס, שאם הוא היה נספר כאחד מתוך חמשת המוצרים, זה היה שערורייתי ומרים קול צעקה מוצדק בקרב המנויות, אבל כאשר מדובר במוצר "אקסטרה", זה תמיד נחמד לקבל מוצר שימושי ומוקטן. יש את אלו שלוקחות איתן משחת שיניים בתיק, או לנסיעה, לי זה בעיקר משמש כמילוט בפרק הזמן בין הגילוי שנגמרה לי משחת השיניים, לרגע בו אני אשכרה זוכרת לקנות חדשה.
The way I see it- נו באמת, משחת שיניים של קולגייט, אין פה ממש בשורה..זה ידע כללי.

בושם j'aime la nuit של La Perla
הסיבה שאין לי תמונה של הדוגמית, היא פשוט כי זרקתי אותה לפח אוטומאטית אחרי הרחה, בלי שזכרתי שאני צריכה לצלם את זה לסקירה, אבל חיפוש אינטרנטי יוביל לתמונת המוצר בגודל מלא. מדובר פשוט בבושם זקן, מתוק להחריד, שיצר בי דחייה מיידית. למען הפרוטוקול, אני אוהבת בשמים מתוקים. כל הבשמים שלי מתוקים ואני מעדיפה אותם על פני בשמים חמוצים או כמו שקוראים "פרש", אבל פה מדובר בגוון מתוק-מבוגר, מאוד זקן בארומה שלו.
The way I see it- ממש ממש לא. ש"לה-פרלה" יישארו בהלבשה התחתונה המשובחת שלהם.


סה"כ הייתה קופסה די מוצלחת, עם הפתעות לא צפויות, וכמה מתנות מוכרות אך משמחות. מה לקחתי ממנה הלאה? את הפריימר לעיניים של OFRA. הוא מבחינתי המוצר שההתנסות בו מביאה לרכישה, שבחיים לא הייתי אפילו מסתכלת בכיוון שלה.

יום שבת, 23 ביוני 2012

Designed and Delicious


והפעם בבלוג - פיוז'ן סטייל! על שבת נפלאה שכללה בראנץ' בדליקטסן (תמונות משמאל) וביקור במוזיאון תל אביב (תמונות מימין), או בקיצור- מזון לגוף ולנפש.

כבר שבועיים שאני מתכננת ביקור ב"דליקטסן". המעדנייה החדשה מקבוצת R2M (בראסרי, קופי בר, רוטשילד 12, הוטל מונטיפיורי) עושה לי עיניים זה זמן מה, והאתר החדש והיפה שעלה לכבוד הפתיחה (כנסו כנסו, הוא מהמם, וגם דף הפייסבוק), השאיר אותי ללא יכולת להתאפק יותר. שבת בבוקר, נתתי קפיצה קטנה לפריז פינת יהודה הלוי. איזה כיף. איזה-פריקינג-כיף. הבת החדשה של הקבוצה היא יפיפיה אמיתית בדיוק כמו אחייה הגדולים. חוויה עשירה של טעמים, צבעים, טקסטורות ואדריכלות של ממש, שמצליחה להציג שפע של מיני מזונות בסדר מופתי, מזמין ומגרה במיוחד. כיאה למשפחה, לא נופלים פה בכלום ורמת הדיוק מטרידה ביותר. מהתפריט היומי (!) המתעדכן באתר, עד למדבקות הקטנות המעטרות ומציגות צנצנות, בקבוקים ומארזים שעושים חשק לקחת את כולם הביתה ולחסום עורקים בכיף. במקום עצמו, בנוסף למעדניה, פועלת מסעדה לכל דבר, והשיק - ללא רבב. ישבנו בחוץ, ולא הפסקתי לפנטז על הקסם שבטח יהיה פה בחורף. למעט רחוב יהודה הלוי שבועט לאסקפיזם בפרצוף, מדובר בחוויה אירופאית לכל דבר. אז פשוט ישבתי עם הגב לרחוב וסגרתי ת'פינה. הא!



אכלנו מוזלי עם גרנולה מפוצצת באגוזים מענגים, בייגל סלט ביצים כל כך טעים...ובלינצ'ס שהיה בדיוק במידת המתיקות הנכונה (כן, טעמתי מהצלחות של כולם, ברור). לא עזבנו בידיים ריקות, ולקחנו הבייתה לחם שיפון אגוזים, שתי ריבות, גבינת רוקפור, עוגיות, סוכריות ג'לי ומרציפן!


משם המשכתי בגפי למוזיאון תל אביב. אני אוהבת ללכת למוזיאונים לבד, ללכת לאיבוד בתערוכות השונות, לבקר בחללים שאהובים עלי במיוחד ולהתקפל מתי שהספיק לי. אני רגילה לבקר במוזיאון בימי שישי, לכן לא הייתי מוכנה לכמות הילדים שתקפה אותי בכניסתי למוזיאון, בואכה יום שבת. אז מסתבר שהם היו שם להצגה, ועדיין, המון משפחות המשיכו עם הילדים לתוך המוזיאון. אם לשים את כל הציניות בצד לרגע, זה מקסים וחשוב בעיני. תוסיפו את העובדה שילדים עד גיל 18 נכנסים בחינם וזו הסביבה האופטימלית לילדים להיחשף למגוון רחב של דיסיפלינות מעולם העיצוב והאמנות, לדמיין, לפרש ולהמציא סיפורי מסגרת. היה ממש מקסים לשמוע את התגובות של הילדים סביבי לעבודות המוצגות. התחלתי באגף הישן, שאני שומרת לו חסד נעוריי ואוהבת אותו הרבה יותר מהחדש, על אף שטיחיו המעופשים והחרדות שלי מהשומרים חמורי הסבר שבו. נשבעת שאני מפחדת מהם פחד מוות. מי מלהק אותם?! באגף הישן התרגשתי עד מחנק מהתערוכה "מסת הרפאים" של האמן יזהר פטקין. צילמתי כמעט את כולה, אבל ברגע האחרון החלטתי לא להעלות אותה לבלוג. אני חושבת שחלק מהחוויה המעצימה שהייתה לי שם היא שלא ידעתי לאן אני נכנסת. אקצר ואומר שהבנאדם מצייר על וילונות רשת, המכסים את כל חללי התצוגה, בשילוב אינטיליגנטי ומרגש של תמה מול טכניקה, כשזו מחמיאה לזו לכדי הוצאת המקסימום מהחוויה. ממליצה בחום, בהתרגשות ובנחישות!


משם המשכתי לאגף החדש, ששטיחיו אינם ספוגי רטיבות כי אין בו שטיחים. המבנה הארכיקטוני אפרפר הבטון, הגיאומטרי והבלתי ניתן להתמצאות, הוא האהוב עלי לטיולים מבין שני האגפים. ככה זה, בישן יש בעיני עבודות הרבה יותר טובות, וזה עוד בלי שדיברנו על החלק האימפרסיוניסטי, מרתף המיניאטורות ושלל קסמים מפוזרים שכאלה, והחדש אהוב עלי פשוט כמבנה אורבני מודרני וצעיר, כזה שכיף פשוט לחוות אותו. התערוכה המובילה את החלק הזה של המוזיאון היא צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו, שהתמונות מבלוג זה לקוחות ממנה, ומציגה אוצרות נהדרת של עבודות מרגשות, מצחיקות, סאטיריות ובעיקר צבעוניות ועשירות. אם תערוכת ה"וילונות" (...) ריגשה אותי מיראה והשתאות, זו דווקא הזמינה אותי לטעום מעולמה, עם המון הומור וקריצה. בשלב זה כבר הרגשתי שבעה (לא יכולה לראות יותר משתי תערוכות חדשות בבת אחת, זה טו מאץ' להכיל) והחלטתי שזהו סיום מספק לשבת מפתיעה וטעימה.


הדבר הכי מצחיק בסופו של דבר, הוא לראות איך בשילוב של שני העולמות, התמונות מדליקטסן, שבפני עצמן, במקור, נראו כאילו נלקחו בסאן ז'רמיין, קיבלו טוויסט הודי מהביל, שהשתלט עליהן בלי לתת להן בכלל סיכוי להיאבק על מקומן, ממש כמו איזה תבלין דומיננטי ובלתי מתחשב בקדרת תבשיל. ככה זה, פיוז'ן, מסתבר, הוא לא תמיד סימטרי.









יום שני, 18 ביוני 2012

Ice cream & Za'atar



בראשית היה הבלוג. ובראשיתו של הבלוג החדש עשיתי מעיין  note to self, לנסות ולשמור את נושאי הפוסטים בארץ המובטחת, זו זבת החלב, הדבש והגיא זוארץ. אין דבר יותר נחמד מלהמליץ על משהו שממוקם ממש מעבר לפינה. פוסטים מהגלות, לעומת זו, מביאים איתם ארומה קלה של "הו שאנז אליזה, כמה קסם, חבל שאני מחפש חניה בחום המהביל של פלשתינה כבר 45 דקות..". אבל עם כל זאת, יש לי משהו אחד להוציא מהסיסטם, כי אין מה לעשות, כשמדובר בפחממות ריקות וסוכרים חוסמי עורקים - חובת הדיווח היא בגדר שליחות מבחינתי! יאם יאם יאם - היר איי קאם! (הבלוג מתרגל שימוש בשפה זרה). אז שוב לונדון, אבל הפעם - קולינריה. שני מקומות שגיליתי בביקורי האחרון ושווים לרשום בצד לפעם הבאה שתתכננו להחתים דרכון בממלכה המאוחדת.



הראשון הוא ספק פטיסרי, ספק שוקולטרי, ספק מאפייה, ספק בית קפה. אבל למען הסר ספק - זה גן עדן עלי אדמות.
נעים להכיר - Cocomaya, המקום המתהדר באתר האינטרנט הכי מבאס ביקום. באמת, פויה של עבודה. אז ככה על הדרך, אמליץ על דף הפייסבוק של המקום שיותר עושה חסד עם שלל התענוגות שהוא מציע. במקום יש שפע של לחמים, מאפים מכל הסוגים והמינים, עוגות, עוגיות, שוקולדים ושאר הרפתקאות קריוס-ובקטוס שכאלו. איפה הקאצ'? אהה! תמיד יש קאצ' בחיים האלה..ובכן, הממלכה הפלאית של Cocomaya ממוקמת בשכונה ... ממממ ... די ערבית במרכז לונדון. עכשיו, רק כדי לעשות סדר, אנחנו מדברים ממש על מרכז לונדון, 5 דקות הליכה מאוקספורד-סטריט, בעיר שגם ככה כולה כבר ערבית לגמרי. לגמרי. אתה לא מתרגש מזה ואווירת הדו-קיום גורמת לך להרגיש שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם. סלאם. רק מה, להלך במשך כמה דקות בשכונה שכולה כתובה בישמעאלית, זה קצת לא נעים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. זה גדול מאיתנו, אין מה לעשות. אבל אל חשש, אין מדובר בשטח אוייב, אלא במה שנקרא (ויסלחו לי על הביטוי המביך והמזעזע שאשלוף פה בנימה צינית) - "ערבים טובים". אז למה אני מתעכבת על כל הזוית הערבית של הבצק? ובכן, כי מהפיוז'ן הזה נוצר המאפה הגאוני ביותר שטעמתי בחיי - קרואסון זעתר! מדובר בהמצאה מבריקה, מועמדת לגטימית בעיניי לפרס נובל לפחמימות, ומגלמת בתוכה קרואסון חמאה קטן סטנדרטי, שבגלילתו ובציפויו, מתהדר בשמן זית עם זעתר. הו בייבי! את מי צריך לשחד כדי להכין לי כאלה בארץ?! הבחורה הישראלית (תמיד יש אחת כזו) שעובדת במקום, פוצצה אותנו בכאלה על חשבון הבית לקחת איתנו לדרך. והם היו נהדרים גם בסוף היום וגם למחרת!




המקום השני הוא גלידריה. אבל לא סתם גלידריה, אלא הצד האפל של הגלידה...
תנו כבוד ל-The Icecreamists וסמכו על הבריטים שימצאו את הטוויסט הפטישיסטי בעולם התמים של הגלידה.
מדובר על גלידריה באוירת פאנק, בריטית להפליא, ששוברת את המובן מאליו שגלידה=לבן, ומכניסה את השחור כצבע שולט. שולט בריהוט, שולט במיתוג, שולט במדי הדומינטריקס של העובדים ואפילו בגביע הגלידה עצמו - שחור משחור! קבלו הצצה לחלל מתוך אלבום ההשקה של החנות בפייסבוק, רק כדי להבין שהחברה האלה לא באו לשחק והם רציניים וקיצוניים להחריד ביחס שלהם לגלידה - זה אפל, זה סקסי, זה דקדנטי, וזה צריך להפתיע אותך במקום שהכי לא תצפה לזה. טעים טעים, וחוויה שאין שנייה לה. פעם הבאה שאתם בקובנט-גארדן, תנו קפיצה ללקק איזו גולגולת...




יום שישי, 8 ביוני 2012

Malibu 8


ברחוב לילינבלום מספר 1 יש חלל פתוח. למעשה זו חנות לכל דבר, רק בביקור השלישי אתה מבין מה זה בדיוק חלל פתוח. למען הגילוי הנאות, אספר כי החנות שייכת לחברה שלא ראיתי כבר כמה שנים טובות, עד שהופעתי לה בחנות, במקרה (?), והייתי בטוחה שהיא לקוחה מזדמנת. החלל של מאליבו 8 מרהיב ביופיו, עשיר בצבעוניות ובחומר, ובעיקר, עושה חשק לחטט במדפים ובקערות הקסומות, הפזורות בנישות מעוצבות בקפידה-אגבית שכזו. במאליבו 8 גרים בשכנות טובה חפצי רוח ונפש, כמו קטורות, שמנים, ספרי הגות ואבנים טובות, לצד פרטי אופנה סופר-מעודכנים ותכשיטי וינטג' שנאספו בדייקנות ראויה לשבח (בתמונה האחרונה בפוסט הזה, זו של ספרי התפילות הורודים, מסתתרת סיכת פרח תכולה שכבר מזמן גרה אצלי בארון...). בהתחלה לא ממש ברור מה לעזאזל קורה בחנות הזו, ומה הקשר בין שני השותפים לדירה התל אביבית עם הלוקיישן המשובח. אבל מביקור לביקור (ואתה מוצא את עצמך ממשיך לבקר) הכל מתגבש לכדי הנאה אמיתית מהשילוב השונה הזה בין רוח לחומר, בין נעלי מעצבים לקטורת ערבית. פתאום זה נראה כל כך הגיוני, טבעי ומובן מאליו. למעשה, כמו בחוק הכלים השלובים, כל צד במשוואה הזו מעניק לשני קצת ממנו. חפצי הטיהור למיניהם מעניקים לגיטימציה רוחנית לצרכנות הקפיטליסטית של תיקי קלאצ' מעוררי חשק, בעוד אלו נהנים משדרוג השיק והאסתטיקה שהם מגלמים בתוכם. אם המחשבה על שמנים, אבנים וקטורות גורמת לכם לדמיין חנות של סטלנים מהודו, עם כמה בדי-בטיק בתור קירות, תחשבו שוב. במאליבו 8 חווית הרוח מקבלת כבוד והתייחסות שוות ערך לחלוטין לחווית האופנה הטיפוסית. מצאתי את עצמי ניגשת לרכישת קטורות טיהור באותו חשק בו אני ניגשת לרכישת מוצר איפור בחנות אטרקטיבית. הקופסאות הצבעוניות, התפזורות העשירות, הכתב הערבי המוזהב, המסתלסל על גבי האוצרות המיובאים בלעדית על ידי החנות – כל אלו עושים חשק לחקור בסקרנות ואפילו, בנינו, לסרב להתפנות...
וכאן אנחנו חוזרים לחלל הפתוח. כי כך בדיוק זה מרגיש. מעין תחנת מעבר לאנשים שמחפשים משהו לנשמה ובד"כ יוצאים מצויידים במזכרת משני העולמות, לקחת הביתה להשבת הנפש. המוכרים (אולי בעצם מדריכים) בחנות עושים עבודה נפלאה בהכנסת הדיוטות לעולם שכולו ריחות וכוחות, אנרגיות ונסתר, עם כל הקסם שהוא מציע. במקום גם מתקיימות סדנאות בנושאים מגוונים לאלו שרוצים לדעת יותר.
אז בביקורכם הבא בתחתיתו של רחוב לילינבלום, בפינת הקסם הצדדית הזו של נווה צדק, כנסו לארץ הפלאות הזו, ספק בוטיק פריזאי, ספק חלום פסיכודלי מענג, תשאירו את סימני השאלה מחוץ לדלת ופשוט תזרמו עם זה. האסימון נופל בסוף. מילה שלי.



אגב, התמונות בפוסט הן לא שלי, ונלקחו מדף הפייסבוק של החנות.











Wining and Dining

י' חגגה יומולדת 30. 30 שנים מפוארות שמתוכן 15 היו משולבות בחיי. מכיתה ט' אנחנו בריליישנשיפ. היה זה אך מתבקש, שלרגל אירועי השלושים אפיק לה יום כיף כהלכתי. כן כן, הלכתי. אני כתבתי את הספר על ימי כיף. תנו לי בריף שכולל מוזמנים, זמנים ונושא, ואני מרימה לכם יום כיף קוסטום-מייד. במקרה של י' זה היה ברור מאליו. י' פיתחה תסביך ריאליטי המתקרא "לאה שנירר סינדרום". הנ"ל בטוחה כי לאה שנירר (ע"ע 'מעושרות') היא נשמתה התאומה בעולם קר ומנוכר זה, וכי החיים הטובים קוראים לה להיכנס בשעריהם. ומי אם לא אני אספק לה את פנטזיית הלייף סטייל הזו? בשביל מה יש חברות לחיי המעמד הבינוני?
אז כמו בכל שוט מעבר של הסדרה, פתחנו את היום במתחם
G בפארק צמרת. על תרנגולים כחולים ויתרתי, והחלפתי אותם בארוחת בוקר מרהיבה ב"רביבה וסיליה". אני הזמנתי, כאחרונת המצ'עממות, ארוחת בוקר קלאסית, שהגיעה עם סלסלת לחמים מפלרטטת, וצלחת מקסימה של ממרחים ותוספות. צורת ההגשה המוקפדת ממש עושה את העבודה. החמאה והגבינה בצלוחיות קטנות וממותגות, הגבינה הקשה והחלבה (הכי עשירה בטעמה ever!) עטופות בניר פרגמנט, והזיתים והעגבניות המיובשות שהציצו מתוך צנצנות קטנות – כל אלו עשו את מלאכת הפיתוי שלהם היישר לבטני המסופקת. גם החביתה הייתה משו משו. י' הזמינה קרוק-מדאם, שהיה כל כך פוטוגני, שזה היה ממש פשע לתת בו ביס. את כל הסעודה הזו ליווינו בשתיה קלה וקפה, על אף ניסיונותיי הכושלים לשכר את י' בשמפניה על הבוקר.









על בטן מלאה כבר היה הרבה יותר קל לעשות שופינג כמו שצריך. י' התחדשה בשמלת טריקו שחורה ואנוכי בזוג סנדלי אצבע שחור-זהב, משל הייתי ג'ניפר לופז והשנה היא 1999..... אבל אין מה לומר, אם כבר יום כיף בסימן "מעושרות", אז שיק הריץ'-ביץ' ייאלץ לעשות קאמבק. אה, וקניתי גם את הדיסק החדש של דודו טסה, "סחרחורת", שמאז לא יוצא לי מהמערכת באוטו. כשחלפנו מול חנות של "דרך היין" י' החליטה לקנות יינות לערב 'גברים ובשרים' שהיא מארגנת לבעלה לכבוד יום הולדתו, ואני בינתיים טעמתי יין לבן נהדר, קר קר קר, מחוץ לחנות. החוויה התנהלה במקביל: בתוך החנות, י', שלא מבינה דבר וחצי דבר ביינות, מנסה לרכוש את היינות הכי משובחים שנבצרו אי פעם, בדיאלוג משעשע עם יודעי דבר בחנות ואף בפורמט של חברים טלפוניים. ואני? אני קניתי את היין הלבן. אין מה לעשות, הוא היה ממש מוצלח. על הדרך סיפחתי לשורותיי גם פוקק סיליקון לבקבוקים ("זה לכל החיים!"), והצטרפתי לי' בקופה, בעודה מנסה לקנות סיגרים להשלמת הדקדנטיות של הערב המדובר. אין מה לומר, גם י' יודעת להרים אירועים משובחים.










משם עברנו למספרה שבקומה העליונה. י' עשתה פן אצל שמעון ("שמעון, תנפח, אבל ממש, הניפוח של הניפוח", ל.שנירר), בעוד אני המתנתי בסבלנות בליווי שמפניה המחולקת לבאי המספרה. שמפניה, כן? לא קפה. אם מישהו עוקב אחרי הספירה, אני כבר בכוס שנייה. מסופקות ומבוסמות מאלכוהול מבעבע משובח, המשכנו לספא, והתמסרנו לשעה של לישה אינטנסיבית, עד שינוי מולקולרי למצב צבירה מעולף משהו... הו, העונג. בשלב מסויים הבנו שאנחנו לא נועדנו לעבוד, ושהחיים בסרט האלה ממש מחמיאים לנו.
הו, כמה חיים שם בסרט. 
אבל וואלה, היה כיף. לא תפסנו לנו אוליגרך מקשיש, ושבנו הביתה למציאות "העם דורש צדק חברתי", ועם זאת, בין מגדלי YOO לאקירוב, היה נחמד קצת לשחק ב"כאילו". בלי שום קשר, י' התחילה למלא לוטו.




יום רביעי, 6 ביוני 2012

Carnaby Living



במרכז לונדון, בפנייה של רחוב Regent, ממש ליד חנות הצעצועים המיתולוגית Hamleys, מסתתרת פניה לארץ שכולה טוב. מתחם הבילוי של רחוב קרנבי וסביבתו היה מוקד הביצה הבריטית בשנות ה-60, ירד מגדולתו ושב אליה מחדש בתחילת שנות האלפיים. בקרנבי, על קשתותיו המקוריות וחנויותיו הצבעוניות, תוכלו למצוא בוטיקים אופנתיים לגברים ונשים, חנויות מעצבים, מסעדות מכל גווני הסקאלה הקולינרית, ברים מעודכנים וגם כאלו מסורתיים, מטמוני וינטג' נדירים, ועוד ועוד.
קצרה היריעה מלתת סקירה על כל מה שיש לרחוב להציע, מה גם שהוא באמת מוצג בפירוט ובאופן מקיף באתר האינטרנט של המתחם, כולל פירוט מלא וקישורים לכל בתי הקפה, הברים והמסעדות, אבל אתן פה המלצה על שני מקומות מדליקים.
הראשון הוא מתחם Kingly Court, שמציע ריכוז מכובד של חנויות וינטג', שאוצרות את המלאי שלהם באופן מוקפד ותחת סלקציה בלתי מתפשרת. בגדים, נעלים, תיקים ותכשיטים, מכל התקופות והלוקיישנים, ממתינים בפסאז' של שלוש קומות, שמציע כמובן גם שלל חנויות ומסעדות שונות ומגוונות (ומאפיית קאפקייקים אחת מרהיבה).






המקום השני הוא מסעדה קטנה ומקסימה בשם Kua Aina. רק כדי לחדד את ההזייה, בקרנבי יש שפע של מסעדות נפלאות, מבשר ועד יפני, מאיטלקי ועד אנגלי מסורתי, אבל אני? אני הייתי חייבת לבדוק את המסעדה הזו, שגיליתי באתר האינטרנט של הרחוב. מדובר במסעדת המבורגרים בסגנון הוואי (כן כן, ממש כמו Big Kahuna Burger בספרות זולה...), מעוצבת בסגנון ביקתה קז'ואלית על חוף גולשים, ומציעה אחלה ארוחות שסוגרות את הפינה. אני חשתי שאני חייבת לנסות המבורגר אבוקדו. היה מגניב אש. בלי פאסון, בלי דאווין, חבורה של אנשים שעושים אוכל פשוט באוירה כיפית ובגובה העיניים, שמחים שטעים לך ומחכים שתחזור שוב.




Cheese Me





במאי האחרון חזרתי לברצלונה, לביקור שני בעיר הכיפית הזו. אני חושבת שאם מבקשים מכל מי שנפש בעיר, לתאר את החוויה במילה אחת, הוא יגיד "כיף". כמה פשוט ככה מדוייק. בין השדרות לסמטאות, בין השווקים לחוף הים, בין המוזיאונים לבוטיקים למסעדות ולטאפאס ברים – העיר הזו מאגדת בתוכה גוד-טיים מזוקק לכל דורש. לא ארחיב פה על הביקור, אלא על מסעדה מצחיקה שנתקלתי בה, שהפתיעה במנות משובחות במיוחד.

ברובע Born השיקי והמעודכן, במעיין פיאצה אירופאית טיפוסית, שוכנת לה Cheese me, מסעדה על טהרת הגבינה. עכשיו, אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשאומרים לי "טהרת הגבינה" וקולינריה, הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא תפריט אמריקאי עתיר כולסטרול, ובטח לא עידון אירופאי מהודק. שמחתי להיווכח שטעיתי. ישבנו במסעדה כי היא בעיקר הצחיקה אותי, הייתה ממותגת חמוד, ובכלל, כמה כבר אפשר לטעות עם גבינה? טעים זה בטוח יהיה. 

וטעים זה היה. פתחנו בסלט עלים משולב פטריית פורטובלו וגבינת עיזים חמה, ברוטב בלסמי לא פחות מגאוני. בכלל, רוטב בלסמי זו אמנות בעיני. היחס הנכון בין החמיצות למתקתקות הוא לא מובן מאליו וקל מאוד להקצין מידי לאחד הכיוונים. במקביל נהנינו מבגטים אישיים פריכים, וחמאה מלוחה נפלאה.






שתי עיקריות הגיעו לשולחננו – האחת, לזניה צמחונית על בסיס חצילים, שהצילחות שלה היה מעורר חשק לא פחות משבבי הגבינה שפוזרו מעליה. בלזניה כמעט ולא היו דפי בצק, והיא הייתה ברובה בנויה מהשילוב גבינה-חציל-רוטב עגבניות. השניה, זכתה בתואר הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיי, והייתה מורכבת מטורטליני בעבודת יד (שהיה נראה כמו שקיקים קטנים של אושר) ממולא בגבינת ריקוטה ותאנים, ומשתכשך ברוטב עדין על בסיס חמאה ופיטריות. פרס נובל למי שרקח את המנה הזו. מה שעובר לך בפה כשאתה חוטף את השטוזה של הריקוטה עם המתקתקות העדינה של התאנים, זה פרייסלס. לקינוח הזמנו..........עוגת גבינה. אמרנו "מה, אנחנו במקום כזה, זו הבחירה המתבקשת,לא?" – אז לא.

עוגת הגבינה הייתה מאכזבת. ככה זה, מבריקים בכל המסביב ומפשלים בבסיס. סתם עוגת גבינה חסרת כריזמה. ועדיין, כל החוויה הייתה מוצלחת ביותר, ומומלצת לכל המבקרים בעיר.




ובהזדמנות זו, אמליץ על מסעדה שונה לגמרי, לא מסעדת גימיק אלא ביסטרו מפונפן במרכז רחוב passeig de gracia היוקרתי, ונקראת Brown33. לא צילמתי שם, אז כל שנותר לי הוא להפנות לאתר המסעדה, ולהעיד שהריזוטו שלהם עשה לי רטטים.