המקום האהוב עלי בת"א (נו פ'סדר, לא הכי, אבל בהחלט בטופ טרוייקה) הוא הרחבה המחברת בין האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאכסניית התרבות של תיאטרון הקאמרי והמשכן לאומנויות הבמה. כמה הבטחה יש ברחבה הזו. כל ביקור בה יסתיים בנכס רוחני כלשהו, שאני דואגת בשיטתיות ללוות בביקור קולינרי ב"חדר האוכל", שלוקח על עצמו להסעיד את באי מפלצות התרבות שמתצפתות עליו. אז being שומרת המסורת שאני, פיתחתי מסורת שמצמידה בטקסיות ארוחת ערב בשקיעה, לפני כניסה להצגה בקאמרי. יש לי מנוי. אבל עזבו עכשיו קאמרי, זה פוסט כרונולוגי והשמש טרם שקעה.
לחדר האוכל הגעתי לראשונה די בימי הפתיחה שלו, מלווה בצמד החברים המועדף עלי למפגני קולינריה דקדנטיים. אלה אנשים שנהנים לחוות אוכל, וכיף לחוות אותו איתם. פתחנו שולחן מפה עד פתח תקווה (אחת ולתמיד שמישהו יגיד לי מה פשר הביטוי הבלתי מדיד הזה?!) ויצאנו, גרגרנים שכמותנו, מרוצים ונייחים. "חדר האוכל", כמו בקיבוץ, מציע שולחנות ארוכים ארוכים, ותפריט בלתי קיבוצי בעליל. אני אוהבת לשבת בחוץ דווקא, ושם השולחנות הם סטנדרטיים. בחוץ יותר כיף בשעות האלה, רואים את כל האנשים שזורמים להיכל ולתיאטרון, ויש תכונה באויר. יש אוירה של ערב שהולך להיות מבטיח.
הביקור הזה בחד"א (בשלב הזה של מערכת היחסים אנחנו לגמרי בשלב של ראשי תיבות), היה דיאטתי להחריד (עלק), עקב מסיבת בריכה שהונחתה עלי בהתראה של שבוע וחצי. מי (?) מי (??) מי נותן התראה של שבוע וחצי בלבד על מסיבת בריכה (???). שהרי אפילו דיאטת מרק כרוב לא מספיקה כדי להכניס את כל מה שלא מוכנס. איף. החלטתי שבקרב הזה אני נידונה להפסיד, ולכן אעשה את המינימום המצפוני האפשרי. מה זה אומר? שבלב שבור נמנעתי ממנת הפתיחה שבגינה יש להעניק לעומר מילר תואר חסיד אומות עולם, והיא קרם חצילים מלווה בפוקאצ'ת אשמה. האשמה זה לא בתפריט, אבל זה בכל ביס וביס. אוי זה טעים. הפוקצ'ה החמה, בליווי קרם החצילים עם הטעם המעושן והמתיקות של הסילאן, הו, אין לי מילים לתאר את ריקודי העם בהם פוצחות בלוטות הטעם שלי. תחשבו יומני כרמל, בואכה כ"ט בנובמבר. כזה.
לא רק זה, גם לא הזמנתי קינוח! קינוח!! שהרי כל הארוחה היא רק פורפליי לבואה של כוס מוס השוקולד הנהנתני והמרטיט, פרי רקיחתו של ד"ר מילר. איף, כבר אמרתי?
זה השאיר אותי עם השילוש הקדוש של מנות חד"א האהובות עלי- כרובית מטוגנת בטחינה, עלי גפן וסלט אייסברג. הכרובית, הפולנייה הזאת, שכנראה הרגישה שלא מומלץ לי מטוגן, החליטה להעדר מהמטבח באותו יום ולהשאיר אותי רוצה יותר. מניפולטיביות של ירקות מצליבים. לך תבין.
אז קיבלתי בברכה את עלי הגפן הכי טעימים (בהבטחה!) שאכלתי (ואכלתי!) בחיי. טעימים טעימים. חמימים מבפנים וקרירים ברוטבם, ממלאים דיו אך לא מכבידים. מה שנקרא, מריג' מטיריאל. ואז, הו אז, הגיעה אלי במלוא תפארתה- החסה! חצי ראש חסת אייסברג, מלווה בהמון דברים טעימים. רוטב שאני מעדיפה להדחיק את ערכו הקלורי ופשוט להתרכז בטעמו המדוייק להחריד, גבינת פטה בול במרקם, פרוסות שקדים דקות וסלק מקורפץ' כזה בתחמיץ. מבחינתי, למנה קוראים סלט - אז זה סלט! "מה אכלת?" - "אכלתי סלט". תקין. לגיטימי. אמין. (אידי אמין. אני לא).
טוב, הבטן מלאה ואני מוכנה להזין גם את הנפש. המנוי לקאמרי הוא הדבר הכי משמח שעשיתי למען עצמי בשנים האחרונות. אני אוהבת את הקאמרי. אוהבת את הרפרטואר, את הבמאים והכותבים ואת אנסמבל השחקנים הקבוע. נו אפנס למתחרה העיקרי בקטגוריה (אים נוט ד'את קיינד אוף בלוג), אבל הקאמרי לא רואה אותם ממטר בכל אחת מהקטגוריות מעלה. "האריסטוקרטיים", "משפחה חמה", "אוי אלוהים", "מכולת", "שמו הולך לפניו", "המלט" ועוד רבות, הן הצגות נדירות, מכל סוגי הז'אנרים, שפשוט העבירו אותי חוויה מעצימה, מצחיקה לעיתים, ביקורתית ברובה ובעיקר- מהנה.
באותו הערב הלכנו להצגה סטמפניו, או בשם האלטרנטיבי שנתתי לה "קח אותי, יחזקאל לזרוב". כן, אני יודעת, זה שם ארוך, לא מתוחכם, אבל אם הסיפור על הכלב בשעת לילה מאוחרת יכול לכתוב את זה על הכריכה שלו, אז גם אני. בואו נדבר פרופר! למה צריך ללכת סחור סחור? קח אותי חזי, קח עכשיו. את ההצגה ביים לזרוב בשיתוף עם עדנה מזי"א. כל מה שהגברת מזי"א חתומה עליו, הוא אוטומטית עילה לרכישת כרטיס מצידי. קל וחומר אם מדובר בשיתוף פעולה עם שותפתה בעולם הבמה, ענת גוב. שתי הנשים האלו פיצחו את הקוד הישראלי, ומצליחות לפרק לי את הצורה, בצחוק ובבכי, כל פעם מחדש. אבל זה לא קשור עכשיו. איה, להתרכז.
המחזה "סטמפניו", הוא תיאטרון תנועה, המציג אינטרפטציה מרהיבה לסיפורו של שלום עליכם. הסיפור הוא די בסיסי. בחור פוגש בחורה, והכל, כמובן, מורכב ומסובך. בתוכניה כתבו את זה מאוד יפה: "זהו מחזה על אנשים קטנים, החולים באהבות גדולות ומשלמים את מחירן". ממש ככה. אבל באמת, שהתוכן כאן הוא לא האישיו, אלא כל המסביב. מכירים את הביטוי שהבגד לובש את הבנאדם ולא הבנאדם את הבגד? בקטע רע? אז פה זה בקטע טוב. העלילה והטקסטים טובים, אבל הם לא מה שמחזיק את הערב, ויסלח לי שלום עליכם. מה שמחזיק את הערב זה ה"בגד". חוויה לא נתפסת של בימוי, תאורה, ומחול, שחוברים יחדיו לספקטקולאר עוצר נשימה. ממש ככה. מחניק מרוב שזה יפה ומסעיר.
תוסיפו למיקס את הכריזמה של לזרוב (רוצו לראות אותו ב"אריסטוקרטים"), שבנוסף להיותו שחקן הוא גם רקדן מחונן, ואת אורלי זילברשץ הנערצת בתפקיד שאני לא רואה מישהי אחרת עושה בכזו גאוניות ורגישות קומית מלבדה, ואת ליאת הר לב המרגשת, ואת רונה לי שמעון בתפקיד האישה הנחשקת (וואלה, חשקתי. ואיך היא רוקדת....) - ויש לכם תבשיל עשיר, בוער בתשוקה של אסתטיקה בימתית בלתי מתפשרת, ומלווה במוזיקת כלייזמרים צוענית-יהודית משמחת וממכרת. וזה היה, ליידיז אנד ג'נטלמן, משפט באורך פסקה. מעולה איה. אש.
והנה תמונת יח"צ של ההצגה. נו מה'ני אעשה, לא יכולה לצלם בתיאטרון. הלו, זה תיאטרון! קצת יראה!
הדייט הבא שלי בקאמרי הוא עם איתי טיראן, בתפקיד כפול של ריצ'ארד השני ו(!)השלישי, באחת מההפקות השאפתניות של התיאטרון. קנט ווייט.
