Wicked

טוב. בואו נפתח את זה. אני GEEK. כאילו...אפשר ללכת סחור סחור, אבל לי יש נטייה להאריך איפה שלא צריך. אז הנה, שיעור ראשון בעריכה עצמית- קאט טו ד'ה צ'ייס, אני GEEK. DORK. חננה בננה.
וכמו כל גיקית המכבדת את עצמה גם עלי לאחוז בפרוורסיה מטרידה מתחום הפנטזיה-מדע-בדיוני-שקרכלשהו המסופקת לשכמותינו ע"י תעשיית הסרטים, ואני, מכובדיי, נפלתי למאגיה.
פוטר. הארי פוטר. האיש והמושקוף הלוהטים.
אין מה לומר, אני נועדתי להיות קוסמת.

(איף. איזו מילה נוראית בעברית. מה אני, צ'יקו ודיקו?! איפה הסקס אפיל בזה?!)
הו, איזה עולם מרהיב של יופי ואסתטיקה, של כשפים ושיקויים, של אש ונחשים, ועוד לא התחלנו לדבר על האקססוריז הנחשקים! הגלימות הארוכות, השרביטים, ונו באמת, היש משהו יותר מעלף ממצנפת?!

 

 

אם כך, אין זה יהיה מוזר כשאספר שכבר שנתיים כמעט אני מפנטזת על ביקור באולפנים של WB באנגליה, ועל האפשרות לחוות את העולם הזה מקרוב, ואין זה יהיה מוזר לספר שאכן עשיתי זאת, והתרגשתי (כן, התרגשתי), משל הייתי טיירה בנקס בהדחה של דוגמנית-לא-יפה-משכונת-מצוקה באמריקה'ז נקסט טופ מודל!
 

 

יואו, איזו השקעה. אין לתאר. הסטים המקוריים, התלבושות, האפקטים המיוחדים, המבנים, הבובות, הגרפיקה...הכל הכל שם. הכל. רק מקרוב אתה מתחיל להבין כמה תשומת לב מוקדשת לכל פיפס ופיפס בכל אלמנט, על מנת ליצור עולם אמין ומזמין כמו זהו של Hogwarts.

בכלל, אחד הדברים שהכי הדהימו אותי, זה השימוש המאסיבי באמצעים טכנולוגיים, מרובוטים ועד עיבודי מחשב, על מנת ליצור עולם כל כך אנושי וחם. ים של חיישנים וסיבים אופטיים חוברים במאמץ משותף רק כדי לגרום לחפצים דוממים (נגיד, ספר) לחייך ולכעוס ולצחוק ומה לא. זה פשוט לא יאמן. בכלל, אפשר להשאיר את הציניות בבית, היא לא שורדת את דלתות הכניסה לטירה. תוך שנייה אתה הופך למרשמלו אנושי מוקסם ומרותק.

 

עכשיו, יש בעיה. אני, באופי שלי, הכי כוחות האור. באמת. אני פאקינג דובון אכפת לי. אבל בתשוקותיי הכמוסות, אני הכי כוחות האופל! אין מה לעשות, הם מקבלים את הצד היותר שווה של חוזה ההעסקה. הבגדים יותר יפים, הסטיילינג יותר מרשים, הטקסטים יותר שנונים, הבדיחות יותר מתוחכמות, והכי חשוב - התאורה יותר מחמיאה (הלו?! Has Gila Almagor taught us nothing ?!)

בכלל, יש יותר כריזמה באופן כללי. לכן, לא תופתעו לשמוע שהחונטה הלוהטת של ה-Death Eaters דיגדגה לי את בלוטות ההתלהבות יותר מביתם של משפחת ויזלי (חמים ונעים ככל שיהיה....).
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חולה על הקוסמים המוכשרים של גריפינדור, אבל בסלית'רין לובשים שחור ויש להם נחש בלוגו! נחש!! דאמיט, אפילו השם שלהם יותר יפה!!! אוף. לנצח אקרע בין נאמנותי לסיריוס בלאק ומשיכתי ללוציוס מאלפוי. אני אישה של ניגודים. ושל דרמות. אין, הכי יונה וולך של רציף 9 ו-3/4.... 

 

 
ניגודים שמיגודים, בדבר אחד הייתי עקבית לאורך כל השנים – אהבתי הפולחנית והבלתי אמצעית לסוורוס סנייפ.
אח....פרופסור פרופסור.. You had me at Avada Kedavra.
אלן ריקמן אהובי, בתפקיד חייו (כן, חייו! למרות... שבעצם...התפקיד האדיר שלו ב- DOGMA......איה את מתפזרת!) כפרופסור האניגמטי והכריזמטי. הו, כוחו של השקט. כמה אימה. כמה שיק. כמה סטאר-פאוור! באש ובמים, בעליות ובמורדות, הז'יטונים שלי תמיד היו עליו ומעולם לא התקפלתי. רק ככה לוקחים את כל הקופה. מממ... סנייפ, רקח לי שיקוי!

 

 זהו, חזרה למציאות. אין יותר מטאטאים מעופפים, אין טירות, אין שרביטי קסם. חזרה לפז'ו 206 עם כתמי פיקוסים חונה על אדום לבן ברמת גן גבול בני ברק. וולדרמוט הוא פקח חניה ופרופסור מק'גונגל היא ועד הבית. שיט, עוד לא שילמתי לה. שיט. Evanesco!

 

 

 

 

 


 

All the right girls

אני רוצה להיות נינט. סרייסלי, כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות נינט.
נכון, קצת בעייתי שבגיל 31 אני עושה שימוש בביטוי "כשאני אהיה גדולה", ונכון, יש בעיה לוגית עם זה שנינט... ממממ... קטנה ממני בשנה, אבל חוץ מבעיות מינוריות ושוליות אלה אני לגמרי עומדת מאחורי הדברים. קראו לי נינה ואשמח להסתובב!

איזו שווה הבחורה הזאת. היא פשוט שווה. אין צורך בסופרלטיבים נוספים, ואלוהים הוא עדי שבתחום אוצר המילים אינני מתקשה, אבל כשאפשר לצמצם ברטוריקה הרי זה מבורך- נינט טייב, שווה.

מה מוביל לפרץ הנינט'יזם הזה? הו, טוב ששאלתם. כבר חודשיים בערך שמחכות אצלי במחשב תמונות לוהטות משתי הופעות חיות מהממות שראיתי. חודשיים כן? במקור חשבתי שאכתוב פוסט על כל הופעה, בכל אופן, בלוג לייף סטייל, מזמן לא הייתה פה קצת מוזיקה...אבל אז החלטתי לאחד את שתי ההופעות לכדי פוסט אחד בסימן רוק-צ'יקס, או לחלופין "הנשים השוות שגרמו לי לחזור הביתה ולהוציא את הגיטרה החשמלית מתחת למיטה ולתת בראש". אלניס מוריסט, מאחוריך.

ההופעה הראשונה הייתה של רונה קינן, שארחה את נינט בבארבי.
הו רונה, ההולי-גרייל של הבנות שאוהבות בנות. פייר? התאהבתי טוטאל-לוסט.
באתי בשביל השירים המעולים, הקול הענוג (אלוהים, הקול הזה...אני יכולה להקשיב לה שעות קוראת את מדריך "המקצוענים" של ג.יפית...), הדיסטורשן במקומות הנכונים וכל הג'אז (נו טוב, הרוק) הזה, והופתעתי לגלות אישיות בימתית כובשת, אמיתית, מלאה בהומור מהזן העצמי ובעיקר, עם טונות של כריזמה. חמושה בסטיילינג מרהיב וללא רבב היא מנצחת על ההופעה מול קהל מאוהב, שרק עסוק בלהחזיר לה אהבה כל הערב. הרבה זמן לא נתקלתי בקהל כזה.

ואז היא קוראת לה, למאמי הלאומית המומרת, זו שחזרה בתשובת ליברפול וסגרה את הדלת על ניצנים, בשמלת מיני לבנה ועקבים מלאי כוונה, חמושה בכוס ויסקי וגיטרה חשמלית, מלאה בפוזה מעושנת אבל מהסוג שאני לגמרי לגמרי מאמינה לו, והן מתחילות לתת בראש. אוף, כמה זה היה כובש. קצת מהשירים של רונה, קצת של נינט, קצת קאברים, ואז, מעמד מיתולוגי, "ים של דמעות", ההוא שאין להזכיר את שמו, בביצוע מחודש ואקוסטי בפינה של קיבוץ גלויות. סה"כ ערב מרטיט שהוביל אותי לשתי מסקנות: 1, אני חייבת להתחיל לשלוט בגיטרה החשמלית שלי, ו-2, איזה באסה להיות סטרייטית. מה זה? מה מגניב בזה? זה כאילו...לא מגניב.

ההופעה השנייה התקיימה בהאנגר 11 בערב חג האהבה של רוצחי היהודים הקדושים (הרוצחים קדושים, כן? לא היהודים. סיינט וולנטיין עלק....). העמסתי לי את המורה לפסנתר והלכנו לראות את שלומי שבן אול-מייטי, ובמת ה-360 מעלות שבנו לכבודו.

עכשיו,תחזיקו חזק: שלומי שבן, והפסנתר, מארחים שניהם את מארינה מקסימיליאן בלומין, או קרני, או איך שלא קוראים להורסת הזו בימינו, קרן אן (מים שקטים נותנים בראש) והמלכה האם-נ.טייב. מה שנקרא, תשחקנה הנערות לפנינו.

והו, הן משחקות. כל אחת בדרכה, בדמותה, מפלרטטת, מכשפת, כובשת; מפגן נשי שאף גבר אינו יכול לו. ורק שלומי, הגאון, העלה את כולן, אחת אחת, לסשן של 2-3 נאמברים מוזיקלים מעולים, מלויים בנגינת הפסנתר הוירטואוזית שלו, וברביעיית כלי מיתר שבאה לעזרת חבר.

תוסיפו לזה וידאו ארט שמכסה את כל קירות ההאנגר, ותאורת לדים ג-א-ו-נ-י-ת של התאורן (לדים בתוך הפסנתר.. לדים על הקשתות של נגני המיתר... סירייסלי, אני לא אתפלא אם בסתימה בשן של שלומי התאורן גם תקע לד, אין חור שהוא לא הגיע אליו...
הבנתם? אין חור...?  (איה, סתמי.)  הבנתם..סתמי...?סתימה....? (אוי סתמי כבר.)

בקיצור, עם נינט או בלעדיה, אלו שתי הופעות שאתם רוצים לראות: "המראות ונחיתות" של רונה, ו"מגדל הפזמון" של שלומי (שזו הייתה הפעם השנייה שראיתי אותה). עכשיו תסלחו לי, אני הולכת להמציא שיר בעזרת חמשת האקורדים שאני כבר יודעת.
היי, זה עבד למשינה.