All the right girls

אני רוצה להיות נינט. סרייסלי, כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות נינט.
נכון, קצת בעייתי שבגיל 31 אני עושה שימוש בביטוי "כשאני אהיה גדולה", ונכון, יש בעיה לוגית עם זה שנינט... ממממ... קטנה ממני בשנה, אבל חוץ מבעיות מינוריות ושוליות אלה אני לגמרי עומדת מאחורי הדברים. קראו לי נינה ואשמח להסתובב!

איזו שווה הבחורה הזאת. היא פשוט שווה. אין צורך בסופרלטיבים נוספים, ואלוהים הוא עדי שבתחום אוצר המילים אינני מתקשה, אבל כשאפשר לצמצם ברטוריקה הרי זה מבורך- נינט טייב, שווה.

מה מוביל לפרץ הנינט'יזם הזה? הו, טוב ששאלתם. כבר חודשיים בערך שמחכות אצלי במחשב תמונות לוהטות משתי הופעות חיות מהממות שראיתי. חודשיים כן? במקור חשבתי שאכתוב פוסט על כל הופעה, בכל אופן, בלוג לייף סטייל, מזמן לא הייתה פה קצת מוזיקה...אבל אז החלטתי לאחד את שתי ההופעות לכדי פוסט אחד בסימן רוק-צ'יקס, או לחלופין "הנשים השוות שגרמו לי לחזור הביתה ולהוציא את הגיטרה החשמלית מתחת למיטה ולתת בראש". אלניס מוריסט, מאחוריך.

ההופעה הראשונה הייתה של רונה קינן, שארחה את נינט בבארבי.
הו רונה, ההולי-גרייל של הבנות שאוהבות בנות. פייר? התאהבתי טוטאל-לוסט.
באתי בשביל השירים המעולים, הקול הענוג (אלוהים, הקול הזה...אני יכולה להקשיב לה שעות קוראת את מדריך "המקצוענים" של ג.יפית...), הדיסטורשן במקומות הנכונים וכל הג'אז (נו טוב, הרוק) הזה, והופתעתי לגלות אישיות בימתית כובשת, אמיתית, מלאה בהומור מהזן העצמי ובעיקר, עם טונות של כריזמה. חמושה בסטיילינג מרהיב וללא רבב היא מנצחת על ההופעה מול קהל מאוהב, שרק עסוק בלהחזיר לה אהבה כל הערב. הרבה זמן לא נתקלתי בקהל כזה.

ואז היא קוראת לה, למאמי הלאומית המומרת, זו שחזרה בתשובת ליברפול וסגרה את הדלת על ניצנים, בשמלת מיני לבנה ועקבים מלאי כוונה, חמושה בכוס ויסקי וגיטרה חשמלית, מלאה בפוזה מעושנת אבל מהסוג שאני לגמרי לגמרי מאמינה לו, והן מתחילות לתת בראש. אוף, כמה זה היה כובש. קצת מהשירים של רונה, קצת של נינט, קצת קאברים, ואז, מעמד מיתולוגי, "ים של דמעות", ההוא שאין להזכיר את שמו, בביצוע מחודש ואקוסטי בפינה של קיבוץ גלויות. סה"כ ערב מרטיט שהוביל אותי לשתי מסקנות: 1, אני חייבת להתחיל לשלוט בגיטרה החשמלית שלי, ו-2, איזה באסה להיות סטרייטית. מה זה? מה מגניב בזה? זה כאילו...לא מגניב.

ההופעה השנייה התקיימה בהאנגר 11 בערב חג האהבה של רוצחי היהודים הקדושים (הרוצחים קדושים, כן? לא היהודים. סיינט וולנטיין עלק....). העמסתי לי את המורה לפסנתר והלכנו לראות את שלומי שבן אול-מייטי, ובמת ה-360 מעלות שבנו לכבודו.

עכשיו,תחזיקו חזק: שלומי שבן, והפסנתר, מארחים שניהם את מארינה מקסימיליאן בלומין, או קרני, או איך שלא קוראים להורסת הזו בימינו, קרן אן (מים שקטים נותנים בראש) והמלכה האם-נ.טייב. מה שנקרא, תשחקנה הנערות לפנינו.

והו, הן משחקות. כל אחת בדרכה, בדמותה, מפלרטטת, מכשפת, כובשת; מפגן נשי שאף גבר אינו יכול לו. ורק שלומי, הגאון, העלה את כולן, אחת אחת, לסשן של 2-3 נאמברים מוזיקלים מעולים, מלויים בנגינת הפסנתר הוירטואוזית שלו, וברביעיית כלי מיתר שבאה לעזרת חבר.

תוסיפו לזה וידאו ארט שמכסה את כל קירות ההאנגר, ותאורת לדים ג-א-ו-נ-י-ת של התאורן (לדים בתוך הפסנתר.. לדים על הקשתות של נגני המיתר... סירייסלי, אני לא אתפלא אם בסתימה בשן של שלומי התאורן גם תקע לד, אין חור שהוא לא הגיע אליו...
הבנתם? אין חור...?  (איה, סתמי.)  הבנתם..סתמי...?סתימה....? (אוי סתמי כבר.)

בקיצור, עם נינט או בלעדיה, אלו שתי הופעות שאתם רוצים לראות: "המראות ונחיתות" של רונה, ו"מגדל הפזמון" של שלומי (שזו הייתה הפעם השנייה שראיתי אותה). עכשיו תסלחו לי, אני הולכת להמציא שיר בעזרת חמשת האקורדים שאני כבר יודעת.
היי, זה עבד למשינה.