יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

Fleamarketing

 
אז כבר אמרנו שמגניב ביפו. אמרנו? אמרנו. זה זמן מה שאבישג מפמפמת לי שאני חייבת לראות מה קורה במתחם שוק הפשפשים בחמישי בלילה. זה זמן מה שאבישג גם מפמפמת לי שהיא נעדרת מהבלוג יותר מידי זמן ושהקהל דורש את נוכחותה הכריזמטית. לך תתווכח עם השדולה המגמתית הזו. בכל אופן, כשחיפשתי מקום לצאת עם חברות לחגיגות "אין לנו משהו ספציפי לחגוג, יאללה לחיים", היא ישר שלחה אותנו לשם. תוסיפו לזה את העובדה שכבר שמתי עין מזמן על מסעדת פלימרקט שבמתחם, והרי לכם פיצוח בול בפוני.

  
אז ארזתי לי שתי בלונדיניות לוהטות ונסענו לחפש חנייה בפשפשים. הולי שיט. מה הולך שם?! אין מקום לחנות טוסטוס. תשע בלילה והעיר שושן צהלה ושמחה. אשכרה יום העצמאות. מיליון אנשים, אורות צבעוניים, חנויות נישה שנשארות פתוחות, מסעדות וברים, כולם יושבים בחוץ, שמחים וטובי לב – אוירה מטורפת של משהו טוב באוויר. רק חניה, ראבבאק! טוב, בסוף מצאנו. הבלונדינית הראשית דפקה מהלך "מהיר ועצבני" ונכנסה בחנייה הכי בלתי אפשרית בעולם, בלי להתבלבל, תוך מלמול מנטרה של "שנים בתל אביב..."...


איזה כיף בפלימרקט. חוץ מזה שישבנו במקום הכי מבאס במסעדה היה פשוט מושלם. סירייסלי, דמיינו מסעדה, עם מקומות ישיבה מגוונים ומדליקים, ושולחן אחד מבאס? שם ישבנו. ועדיין, האוירה הצליחה להגיע עד אלינו ונהנינו מכל רגע.


קודם כל העיצוב מדהים. כל מילימטר אגבי כביכול, ספוג בים של תשומת לב. כיאה למסעדת שוק המראה מאוד אקלקטי, וכאילו מכניס אותך לחטט באוסף משובח של אספן רהיטים וכלים. יש בר גדול, ושולחנות בפנים ובחוץ, והכי חשוב – גשר! גשר, ככה באמצע החיים. כשעומדים על הגשר אפשר לתצפת ישירות לתוך המטבח. זה מהמם. בכלל, רציתי לדפוק ברז לשולחן שלנו ולעשות פיקניק על הגשר.



הבלונדיניות ואנוכי החלטנו לא להתחייב למנות אישיות והתחלנו להריץ מנות לשולחן, משל היינו בקיבוץ והבלונדיניות היו מתנדבות שוודיות. בזו אחר זו יצאו מהמטבח מנות הורסות, הן מבחינת הלוק החתיכי והן מבחינת המניפולציה על בלוטות הטעם. הייתה פוקאצ'ה עם ארטישוק ומוצרלה ועוד כל מיני דברים טעימים, היה סלט גאוני של עגבניות עם גבינת המאירי 9000% שומן, היה ריזוטו של עגבניות מעושנות ואיזו מנת כדור מוצרלה מרהיב, ממולא באיזה קרם פרש או משהו מנחם כזה, ומשתכשך בשמן כמהין משכר וערמומי. יחד עם היין ואווירה היה לנו כל כך כיף בבטן, שידענו שקינוח יהפוך את כל החוויה ל"אוי, אני מפוצצת, אני לא יכולה לזוז, הבו לי בובקאט", והחלטנו לוותר בצער. ממש בצער, בהתחשב בקינוחים שראינו שנחתו על השולחן של השכנים...
 


  
יצאנו משם ולא רצינו ללכת הביתה. אז הסתובבנו קצת וסקרנו ת'שטח, שמנו עין על לוקיישנים קוסמים לבילויים עתידיים, וחזרנו לרכב שחיכה לנו בחניית הפלאים. בנסיעה חזרה עצר אותנו שוטר שעשה בדיקות ינשוף. הוא דפק בנו מבט אחד וסימן לנו להמשיך. בצורה קצת מעוותת זה העליב אותי. עד שכבר הרגשתי שקרעתי את העיר ואני לא זקנה, אדון שוטר בז לפוטנציאל הבילוי שלי. אפילו לא נתן לי הזדמנות לנצח את הינשוף. הכי השתבללתי בכרבולית מול האנטומיה של גריי. מניאק.